אין חוף מבטחים
הירוקים הצליחו לעצור את הקמת כפר הנופש בחוף פלמחים - אך הסיכוי לנצח במאבק סביבתי בישראל עדיין אפסי
השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, החליף במרץ מסרונים עם נציגו בוועדה, ארגוני הסביבה ספרו בדאגה כל קול, ועדי לוסטיג - שהתחילה את המאבק כנערה וסיימה אותו כאזרחית בוגרת ובעיקר כסמל - חיכתה במתח לרגע שבו ייפתחו הדלתות ותישמע קריאת הניצחון: לא ייבנה כפר נופש על החוף.
את סיפורו של המאבק הזה צריך להפוך לשיעור חובה במסגרת לימודי האזרחות בכל בית ספר בישראל. הרי בדיוק כך ישראל רוצה לראות את עצמה: ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, מדינה שבה כל אזרח שבאמת מאמין במשהו - כולל חבורת נערים ונערות שעד אותו רגע המאבק הקשה ביותר שניהלו בחייהם התרחש כשניסו לסרק את הראסטות - יכול לשנות, להשפיע ולעצב את פני הארץ; מדינה שבה שינוי חברתי וסביבתי מתחיל מלמטה ומטפס במעלה הסולם, עד שהממשלה בכבודה ובעצמה מתגייסת למענו; מדינה שבה דמוקרטיה היא לא מילה חלולה אלא כלי למימוש חלומות. מה עוד אפשר לבקש?
מפתה מאוד להפוך את פרשת פלמחים לתשדיר שירות לעוצמת הדמוקרטיה הישראלית - רק שזה לא יהיה נכון. פלמחים הוא היוצא מהכלל שרחוק מלהעיד על הכלל, בדיוק
כפי שהכהונה של ברק אובמה בבית הלבן לא מוכיחה שבעיותיהם של השחורים באמריקה נפתרו.
כמו במקרה של אובמה, גם הניצחון במאבק על פלמחים נולד מצירוף נדיר, כמעט חד-פעמי, של עשרות משתנים - נוסחה מנצחת שהסיכוי לשחזר אותה שואף לאפס: חבורת צעירים עם הרבה זמן פנוי, אנרגיות לא מוגבלות ופוטוגניות שופעת, קמפיינרית מסורה ומבריקה, חוף ים יפהפה שהפך למותג, מבקר מדינה שכתב דוח אגרסיבי, ושר מתוחכם שניהל קרב פוליטי עיקש. זו רק רשימה חלקית. מה ההסתברות שכל אלה יחברו שוב כדי להיאבק במפגע הסביבתי הבא?
אזרחים בכל הארץ שמנסים להסיר מעל ראשם איום סביבתי - ויש כל-כך הרבה כאלה - עשויים לשאוב עידוד מדוגמת פלמחים, אבל גם עלולים לספוג מפח נפש כשיבינו שפלמחים הוא במידה רבה אשליה. האם לאזרח מהשורה יש סיכוי לנצח במאבקים סביבתיים בישראל? פרשת פלמחים מוכיחה שזה אפשרי; המציאות לעתים קרובות מדי מוכיחה שזה כמעט בלתי אפשרי.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם