למרות השכול: אורנה שמעוני כותבת לזאב אבן חן
"לך עם המנגינה שלך. עם מה שאתה מאמין בו. עם הכאב. אבל במחשבה עמוקה. איזה מהלך אתה יכול להוביל. לך בזהירות לעשייה תכליתית, אמיתית".
שמעתי אותך מבטיח על הקבר של הבת שלך לרדוף את האחראים לאסון. אחר כך ראיתי אותך מתראיין בטלוויזיה. הלב שלי נקרע. ידיי הונפו לחבק אותך. כאב לי. לא הפסקתי לבכות. פשוט לא הפסקתי. באותו לילה לא הצלחתי לישון. לא חשבתי על מה שקרה לי, אלא על מה שקרה לך. מה הרגשת כשראית בטלוויזיה את האוטובוס נשרף. מה חשבת על מה שעבר על בתך, אהובתך, באותם רגעים ארוכים של שרפה. הבת המקסימה שלך איננה יותר. ומה שהיא עברה בדקות האחרונות שלה. אני יודעת, עולמך חרב.
מה שאנחנו עסוקים בו, לפחות בשנים הראשונות, אחרי האסון, זה מה היה בחצי השעה האחרונה. הכאב שלך, הוא הרבה יותר גדול משלי, בהקשר הזה. כי אתם, משפחות השרפה, יודעים איזה סבל עבר על הבנים והבנות שלכם. אתם יודעים דבר שאצלי אולי הצליחו להקטין. להגיד לי "זאת הייתה פגיעה בעורק הראשי. שנייה היה לוחם, ושנייה אחר כך הוא לא הרגיש כלום". לכם לא נתנו אפילו את זה.
לקחת על עצמך משימה כל כך קשה, זאב. קשה מאוד. מחאה, כמעט אין קשה ממנה. חוץ משכול. פעילות מחאה היא יותר קשה מכל תפקיד אחר. בפעילות מחאה, אין לך כל מה שיש לך כשאתה בעל תפקיד. אין לך יכולת שלטונית, ואין לך יכולת ביצועית. הכל אתה עושה לבד. אבל אתה צריך להצליח, בדיוק כאילו יש לך את כל הדברים האלה. אתה צריך להגיע לכל מגזר בעם, אתה צריך להשפיע. זה הדבר הכי קשה בעולם. גם מפני שכשאתה יוצא לדרך, אתה אבל ושכול. איבדת את היקר לך.
אתה בטח קורא ושומע בתקשורת שאומרים שמי שיוצא למחאה בתקופה שאיבד את בנו או את נכדו, את כל עולמו, המחאה נותנת לו כוח. כוח להתגבר על השכול. לגביי זה הבל. זה כל כך לא נכון. מה שהוביל אותי היה המאבק הלאומי. בגלל זה הצלחתי לקחת את הכוחות ולפעול, ללכת למאבק. למרות השכול. למרות, לא בגלל. אבל יכול להיות, וזה אולי שווה לכל ההורים השכולים, שכשאתה יוצא למבצע ענק, לפעילות ענקית, אחרי שאיבדת כמעט את כל חייך, איבדת את המאה אחוז של החיים שלך שהיו באותו ילד שמת - יש לך עוד ילדים ולפעמים כבר עוד נכדים, וכל אחד מהם מאה אחוז, אבל מאה אחוז שלם אחד הפך לתהום שורפת - אז העשייה שלך נותנת ביטוי למשהו שאולי היה מופנם בך קודם. עכשיו, אחרי מה שנשבר בשכול, הוא יוצא.
כי בשכול, כל הפרופורציות משתנות. המחשבות האלה, "תעבוד לאט", או "אל תעשה את זה כי מישהו יגיד עליך ככה", או "אל תעשה את זה כי יכעסו עליך", זה פתאום חסר משמעות. כשקורה לך דבר כזה, כמו לאבד את היקרה לך ביותר, ילדה שלך, הפרופורציות משתנות. אתה לוקח לעצמך כוח לעשות דברים שאתה מאמין בהם. אולי האמנת בדברים האלה גם קודם. אבל אחרי האסון, האמונה היא נטו, ואז מתרוממים דברים טובים.
בשלב הזה, הראשוני, תכף אחרי האסון, המאה אחוז שמאבדים הוא כוללני. עכשיו צריכים לשקם. לפתוח את הקווים המקבילים. אחרי שאיבדת את היקר לך מכל, את אחד הילדים שלך, והחלטת שאתה מחליט לחיות, לא התאבדת (הרי להחליט לחיות זה לא להתאבד), אתה קובע לעצמך את נכותך.
אתה פותח קווים מקבילים של חיים, לא של מוות. כי המוות הוא להתאבד. ולא התאבדת. וגם אני לא.
אז אני מבקשת ממך לפתוח את הקווים המקבילים. צא למאבק בנושא מכבי האש, אבל זה סוג אחר של מאבק. תוביל מאבק לאומי. לא פלילי.
תוביל קבוצת מחאה לכיוון של עשייה, לכיוון של חיזוק לאומי של כל הנושא של כיבוי אש. קח לך רק כיוון אחד. זה מאבק שיישא פרי. תקים עמותה, תוביל אחריך אנשים. לאט לאט. כי צריך הרבה כוח, ואורך רוח, וזמן. לא למחרת האסון. כדי שלא הכל יתמוטט.
הדרך לשקם את החיים ולחיות בצד הכאב והעצב והאובדן היא ליצור. יצירה נותנת לך את הכורח לקום בבוקר, גם אם אתה לא רוצה. תפתח לעצמך את החיים. תנסה לעשות קו מקביל, מהאין, מהכלום, מהכאב שאין דומה לו. גם מהמחאה. זה מה שנותן לך היום את הכוח לחיות.
במישור האישי, זאב, תחשוב אולי על המשך החיים עם הנצחת בתך. תנציח את טופז בכל דרך שתמצא, ובדרכים אמיתיות. לפי אופיה, דברים שהאמינה בהם, שאר הרוח. תמצא תוואי שיש בו אופטימיות, יצירתיות. אל תשכח שיש לך משפחה לשקם.
אלה ימים לא קלים, זאב. כמה שלא יגידו לך על הזמן שמקהה, זה לא קל. נגמר פסטיבל השבעה. עוד מעט ייגמר גם פסטיבל השלושים. אחר כך תעבור שנה, ואתה נשכח. החברים מתמעטים. כי אנשים לא רוצים לחיות בכאב, ולפעמים לא רוצים לחיות ליד הכאב, ליד אנשים כמונו. שכולים.
הם לא מתרחקים כאשר אתה ממשיך חיים של יצירה. לך עם המנגינה שלך. עם מה שאתה מאמין. עם הכאב. אבל במחשבה עמוקה.
חשתי אצלך המון כעס. זה לא פלא. התחושה היא שמה שקרה לא היה צריך לקרות. אבל כעס הוא אחד הדברים הכי נוראיים בשכול. הכעס לא נותן לך אפשרות להיות עם הכאב שלך או האובדן. כל כולך עסוק בכעס. אי אפשר לא לכעוס. הכעס שלך מובן.
אני בודקת את עצמי בכל פעם מחדש כשקורה אסון. אני חושבת עליכם, לא עליי. אני חוזרת ליום ההודעה. ההודעה על איליק. היום הזה כמעט לא עוזב אותי גם היום. במשך כל היום. למרות היצירה שאני עושה. כל היום יושבת ההודעה אצלי במוח הפנימי. ממש בתוך הלב ובתוך הראש פנימה. אילו מישהו היה חושף את המוח שלי או את הלב, הוא היה רואה בקליפה הראשונה את רגע ההודעה.
כשראיתי אותך, כשאני רואה הורים שכולים אחרים, מיד אני חושבת על הרגע הזה, איך הודיעו לכם את הבשורה הנוראית הזאת שמחשיכה את העולם כולו. אני לא יודעת אם אצלצל אליך. אני לא עושה דברים בבום על-קולי ובורחת. לא מגלה את כל רחמיי והזדהותי ובורחת. לא. אני נקשרת. אתה חייב למצוא דרך לחיים. כל זמן שאתה לא מתאבד, אתה חי. והחיים אחרי האסון הם לא כמו קודם. זה לא מצב סטטי שאפשר לעבור בשחייה או בזרימה רגילה.
אני לא יכולה להגיד שיהיה לך יותר קל עם הזמן, שלמישהו מהמשפחות השכולות יהיה יותר קל. אני כן יכולה להגיד שאתה חייב למצוא את הדרך של החיים. אתה חייב למצוא קו חיים שלא ייתן לך למות, שלא יאפשר לך למות, גם אחרי שטופז מתה.
אורנה שמעוני
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם