ניסוי על רטוב: האם התל-אביבים אכן יפרידו את הזבל?
מצד אחד, העירייה לא יכולה הייתה לבחור שכונה יותר אלמונית ואפרורית מנווה אליעזר להשקת עידן הפרדת האשפה בעיר. מצד שני, היא מלאת רצון אמיתי להצליח בפרויקט. מהפכת הזבל מגיעה לתל אביב
הזבל היה נוסע לחירייה, ומשם לאתר אפעה שבדרום, לא רחוק מהסיבובים הדרמטיים שיורדים מערד לכיוון ים המלח. מה מחפשת אשפה תל-אביבית בערד, אתם תוהים? שאלה טובה. מדינת ישראל כנראה החליטה שבדרום ממילא כולם חיים במיץ של הזבל, אז הם לא ירגישו אם יוסיפו להם עוד קצת.
כל זה לא קרה פעם. זה מה שקורה היום, וזה עומד להשתנות. מהפכת הזבל מגיעה לתל אביב, והיא עושה קולות של התחלה ממש עכשיו, כשאתם קוראים את השורות האלה, בנווה אליעזר.
"נווה אליעזר? איפה זה נווה אליעזר?" יכולתי לשמוע את מפיקת הטלוויזיה מקמטת את המצח דרך הטלפון. שאלתי אם היא יודעת איפה זה כביש הטייסים. ידעה. איפה נמצא פארק דרום. להפתעתי, גם את זה היא ידעה, או לפחות ככה אמרה. אז נווה אליעזר, אמרתי, זה שם, ממול. המפיקה החליטה שעם ההסברים שלי היא לא תגיע רחוק והלכה לחפש מפה בגוגל.
עיריית תל אביב לא יכלה לבחור שכונה יותר אלמונית ואפרורית להשקת עידן הפרדת האשפה בעיר. ביום שישי האחרון נערך במתנ"ס נווה אליעזר הפנינג חגיגי,
מכיוון שמאז האבולוציה התאוריה שתפסה הכי חזק בישראל היא תאוריית הקונספירציה, כבר הסתובבו בימים האחרונים הערכות שהעירייה החליטה דווקא על נווה אליעזר, לא בדיוק השכונה הכי עשירה בסביבה, כי היא רוצה שהניסוי ייכשל. הרי כדי להפריד אשפה צריך שני פחים במטבח, ואיפה במטבחים הצפופים של הדירות בנווה אליעזר יש מקום לעוד פח? בקושי אחד נכנס שם, מתחת לכיור.
מי שפיתח את התאוריה הזו לא שמע את רובי זלוף. כשדיברתי עם סמנכ"ל התפעול של העירייה, שהפרויקט בנווה אליעזר הוא הבייבי שלו, שמעתי מהצד השני של הקו אדם שרוצה להצליח. מאוד-מאוד רוצה. בכל זאת, שאלתי אותו, למה נווה אליעזר? הרי נעשו ניסיונות ראשוניים ברמת אביב ג', ולמה לא להתחיל עם שכונה חזקה, מבוססת, שתיכנס לעסק הזה בתנופה, תהפוך למודל לעידן החדש של האשפה בתל אביב ותסחף אחריה את יתר שכונות העיר?
זלוף אמר שהתשובה נחלקת לשניים. ממילא רצינו להעיף את הצפרדעים המכוערות מהשכונה, אמר, ואם כבר נכנסים לעבודות תשתית ולהשקעה, אז החלטנו לנצל את ההזדמנות ולהטמין פחים כפולים, עם פתח לאשפה רטובה ופתח ליבשה. וחוץ מזה, הוסיף, יש מקומות שבהם אנחנו יודעים שההפרדה תצליח. רצינו דווקא לראות איך זה עובד במקום יותר מורכב.
השיחה שלי עם זלוף גלשה לעוד ועוד פרטים. תהיתי, למשל, למה העירייה לא מציידת את תושבי נווה אליעזר בשני פחים - חום וירוק, רטוב ויבש - לטובת המטבח הביתי. לטעמי שני פחים הם הצהרה, קביעת עובדה: ברגע שהם עומדים שם, במטבח, אי אפשר שלא להשתמש בהם, להפריד את האשפה.
זלוף חושב אחרת: במטבח קטן, הוא אומר, אין מקום לשניים. אנשים יתרגלו, הוא טוען, להשליך לפח שמתחת לכיור רק את שאריות המזון. את כל השאר יאספו בשקית.
נשארנו חלוקים - כשהעירייה תגיע לשכונה שלנו אין מצב שנישאר עם פח אחד, אף שהמטבח שלנו רחב כמו צינוק ממוצע - אבל תוך כדי התדיינות לא יכולתי שלא לחייך בגלל המחשבה על הפער: הפער בין המטרות הגדולות, הנשגבות, לפרטים הקטנים, הכה טריוויאליים. הרי לשם מה עושים את כל זה?
בשביל להציל את כדור הארץ מההתחממות, להפחית את פליטת גזי החממה, להפוך את הפסולת מסתם לכלוך לחומר גלם תעשייתי עם שווי כלכלי נאה, להפסיק לחפור בורות ענק באדמת הארץ ולמלא אותם בג'יפה. רק שהדרך אל כל היעדים החשובים האלה חייבת לעבור דרך שינוי ההרגלים הקטנים, הבנאליים, היום-יומיים, דרך הפח במטבח. או שני הפחים, תלוי את מי שואלים.
העובדה שהאלוהים הסביבתי נמצא בפרטים תופסת לא רק בענייני זבל. מאז שאני עובד בתחום פיתחתי עניין מוזר בכל מה שמתרחש בחצר האחורית של החיים. והפעם אני לא מתכוון לזונות שהתפרנסו בחצר הבניין שבו גרתי בילדותי.
פעם, כשהייתי נוסע לחו"ל ונוחת בכרך סואן, נהגתי לשוטט ברחובות ולהתעניין באנשים (ובעיקר בנשים), בבניינים, וכמובן במסעדות. היום כשאני מגיע לבירה זרה שוקקת, אני אכול סקרנות מסוג אחר לגמרי: לאן זורם הביוב? איפה האירופים האלה מטהרים אותו? מה הם עושים עם האשפה? כמה פחים יש להם בבית? מהיכן מגיע החשמל לבתים? מה שרפו כדי להאיר את הרחוב הזה? אם זה נשמע לכם מוזר - האמת היא שגם בעיני זה קצת תמוה - אני רק יכול להבטיח שאני לא לבד.
לא מזמן, כשהסתובבתי בתוך מזבלה ענקית עם מהנדס שעוסק בתכנון אתרי פסולת, הוא אמר ברגע של גילוי לב: "פעם אני עוד אכתוב ספר על הקסם שבזבל". הבטחתי להיות הקורא הראשון.
את רומא, או לפחות זה מה שאומר הפתגם, לא בנו ביום אחד, ונווה אליעזר לא תלמד להפריד אשפה ביומיים. רובי זלוף מעריך שזה ייקח שלושה-ארבעה חודשים. בימים ואולי גם בשבועות הראשונים אנשים יזרקו את עצמות הדגים לפח היבש וטלפונים מקולקלים לזה שמיועד לשאריות המזון.
במהלך התקופה הזו יעברו נציגי העירייה מדלת לדלת בשכונה - משהו כמו 10,000 נפש, 2500 משפחות - יסבירו וידריכו, ויקוו שבסוף התהליך שאריות העוף ייזרקו לפח החום וקופסת הקוטג' לפח הירוק. בתחילת הדרך יהיו הרבה פשלות, אבל מה שיקבע זה לא מה יהיה בהתחלה - אלא מה יהיה בסוף. ובסוף, זו לא בושה להחזיק אצבעות, תל אביב תהיה עיר ששולחת הרבה פחות זבל להיערם מתחת לשמי המדבר.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם