מעבר להתנגשות הציוויליזציות
פיגועי ה-11 בספטמבר חיזקו את התפישה לפיה האיסלאם הוא הומוגני ו"אחר". המהפכות מראות שהערבים והמוסלמים הם ממש כמונו
באופן פרדוקסלי, הנטינגטון התמקד רק בפרק שעוסק בעולם האיסלאמי, והשתמש בו לפיתוח הרעיון שלו בדבר האופי יוצא הדופן של הציוויליזציה המוסלמית; לא היה לו כל עניין בחקר הכוחות המנוגדים שנאבקו להשיג הגמוניה על השיח הפוליטי החדש והתחרו בקבוצות חילוניות על השליטה בערכים המרכזיים של החברה האיסלאמית. בעבורו, האיסלאם היה הומוגני ו"אחר". הייתה לנו שיחה טובה, אף כי עמדותינו נותרו שונות למדי.
כמה שנים לאחר מכן התרחשו פיגועי 11 בספטמבר. מעמדו של הנטינגטון זינק בפעם השנייה בקרב כלי התקשורת: רבים האמינו כי הטרור של אל-קאעידה הוכיח שהנטינגטון צדק, מכיוון שכביכול הראה כי לאיסלאם יש ממד אבסולוטיסטי, וכי כל המוני המאמינים עשויים לנהות אחר אוסמה בן לאדן.
בינתיים כתבתי ספר נוסף, "ג'יהאד", שכותרת המשנה שלו במהדורת המקור הצרפתית היתה: "התפשטות האיסלאם ושקיעתו". התרגום לאנגלית, שהתפרסם בתחילת 2002, דילג על הקטע הזה. אני טענתי כי האיסלאמיזם כאידיאולוגיה מגובשת נידון לשקוע, כי הוא הכיל בתוכו קו שבר בין שתי מגמות בלתי ניתנות ליישוב: מצד אחד היו הקיצונים, שבניסיון לגייס את ההמונים לצדם השתמשו באלימות מופגנת גוברת והולכת כדי להדגיש את חולשת השלטונות - אך בסופו של דבר מצאו את עצמם מבודדים ומנודים על ידי אותם ההמונים עצמם, כפי שהוכיח כישלונם של הקיצונים המצרים והאלג'ירים בשנות ה-90.
מצד שני המירו מספר גדל והולך של איסלאמיסטים את השקפתם לכיוון של פלורליזם ודמוקרטיה, כפי שהיה המצב בטורקיה כבר אז. שינוי זה לא יכול היה להתרחש בלא מהומה רבתי בין שורותיהם, אך בסופו של דבר נפגע הטוהר האידיאולוגי שלהם - המבוסס על תפיסת "הריבונות המוחלטת של אללה" - בעקבות השתתפותם בבחירות לפרלמנט. מכאן ואילך איבדה התנועה הזאת את אחדותה ואת היושרה שלה.
אחרי 11 בספטמבר לא היו דעות אלו כל כך פופולריות, ובעיתונות הצרפתית היו מי שקראו לפיטוריי ממשרתי באוניברסיטה. לדעתם, התיאוריה בדבר שקיעת האיסלאמיזם היתה נלעגת, בעוד סמואל הנטינגטון נתפש כמעין נביא.
עשור לאחר מכן עלו רבים על הגל (כולל באינטרנט) של מהפכות ערביות דמוקרטיות. אותם האנשים שהיללו את הנטינגטון מעלים כעת את ספרו על המוקד ומאשימים אותו שהטעה אותנו בכך שטען כי הערבים והמוסלמים הם "אחרים" באופן רדיקלי; עכשיו אנו יודעים שהם ממש כמונו: הם מצייצים בטוויטר, הם נמצאים בפייסבוק, והדמות הייצוגית של המהפכה המצרית הוא בכלל מנהל אזור המזרח התיכון בגוגל.
במציאות הדברים עשויים להיות פשוטים מעט פחות - ויש לבחון אותם בפרספקטיבה של ההיסטוריה המודרנית של האיסלאמיזם ושל שקיעתו. הרדיקליזם הג'יהאדיסטי נכשל בניסיונו לגייס את ההמונים המוסלמים. מנגד, המשטרים האוטוריטריים של הבן-עלים והמובארקים, שבני בריתם במערב האריכו את תוחלת החיים שלהם בעשור מכיוון שהם התרברבו שהם סוללת המגן בפני הג'יהאדיזם, הפכו לבלתי רלוונטיים.
היום החברה הערבית האזרחית נפטרה מהקללה שרבצה עליה: היא עברה מ"או בן-עלי או בן-לאדן" ל"לא בן-לאדן ולא בן-עלי". המהפכות
אם לא יהיה כך, מעמדות הביניים החילוניים שהובילו את המהפכה בתוניסיה ובקהיר יהיו בסכנה. האיסלאמיסטים שמרו על פרופיל נמוך - אפילו במצרים, שבה לאחים המוסלמים ישנה הרשת הגדולה והמאורגנת ביותר של מוסדות צדקה, מסגדים ועמותות מקומיות. הם לא יכלו להביס את הדמוקרטים, אז הם הצטרפו אליהם.
מי שמקשיב לסלוגנים שלהם וקורא את פרסומיהם בערבית נדהם מהעובדה שהם לא הצליחו לשלוט באוצר המילים של המהפכה - בשונה מחומייני ב-79'. כעת הם חייבים להישאר בנתיב זה, ו"לוותר לעם על הריבונות", אמנם תוך שמירת מסורתם הדתית ותרבותם, או לנצל את חוסר הנחת של המנושלים על מנת לקדם את סדר היום המוכר שלהם - "האיסלאם הוא האלטרנטיבה".
לעת עתה, האיסלאמיסטים מפולגים לאורך קווי שבר דוריים ואידיאולוגיים, אף כי הם לא נעלמו מהרחוב הערבי - שלא לדבר על כיכר תחריר, שבה נשא השייח' יוסוף אל-קרדאווי, ששב מקטאר, נאום בפני ההמונים בעת תפילת יום השישי. הם מוצאים את עצמם, יחד עם החברה כולה, ברגע מכריע. יש לכך קשר מועט בלבד לסכימות הכלליות של התנגשות הציוויליזציות, וקשר רב הרבה יותר להתארגנויות הצומחות מלמטה. כל הפוליטיקות הערביות הן מקומיות - ומוטב יעשו מכוני המחקר במערב אם יקדישו תשובת לב מעט רבה יותר לנושא זה מאשר לרשת האינטרנט.
פרופ' ז'יל קפל, המבקר בימים אלה בישראל, הוא פרופ' לפוליטיקה מזרח-תיכונית במכון למחקרים מדיניים בפריס (סיאנס פו) ועמית בכיר במכון האוניברסיטאי של צרפת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם