חשבון הנפש שלנו
אם הציבור יאבד את האמון במערכת המשפט זה לא יהיה בגלל משה קצב, זה יהיה בגלל התפקיד החדש שהתקשורת לקחה על עצמה
זה הסתיים אתמול בכותרת הזהה החד משמעית של שני עיתונים: "לכלא", שנדפסה באותיות קידוש לבנה עוד בטרם נכנסו השופטים לאולם בקומה השישית בבית המשפט המחוזי בתל אביב למסור את החלטתם. פעם, מחמת זהירות, הייתה מופיעה כותרת כזו בצירוף מילת הסתייגות: "ההערכה: קצב ייכנס לכלא". אבל כשדמו של משה קצב בתקשורת הותר כבר מזמן, אין סיבה לעיתונות שלא להקדים בכמה שעות את השופטים ולקבוע בעיני הציבור מראש את מה שיימסר על ידי בית המשפט רק לאחר מכן. זו לא הייתה נבואה, זו הייתה חריצת דין בטרם גזר דין.
קצב, בני משפחתו, פרקליטיו ומשרד יחסי הציבור ששכר, ניסו להיאבק במגמה שהסתמנה בתקשורת מתחילת הפרשה, אך זו הייתה מלחמה בטחנות רוח. המתלוננות ומקורביהן שלטו בסדר היום הציבורי בלא מיצרים. התקשורת אותתה שלא היה לה באמת עניין לסקר את הפרשה. היה לה רצון עז להרשיע את קצב.
לא כבודו של קצב עומד פה לדיון, אלא כבודו של הציבור הניזון מכלי התקשורת. לא בכדי השתמשה השופטת יהודית שבח במילים קשות בדעת המיעוט שלה: "משפט השדה שנערך לנאשם על ידי הציבור הינו גם תוצאה ישירה של משפט מהיר שנערך לנאשם על ידי התקשורת".
דבריה של השופטת ראויים לעיון מעמיק: "לא ניתן להתעלם מכך שהנאשם מנודה ומבוזה לא רק מרגע הכרעת הדין בדצמבר 2010, אלא מאז שנת 2006, עת נצרב אות הקלון על מצחו, עם הרשעתו בטרם משפט על ידי רשויות האכיפה, הציבור והתקשורת... הנאשם היה שרוי באותן שנים בהן זכאי היה ליהנות מחזקת החפות, בכלא חברתי שסורגיו הם מתקפה תקשורתית, ביזוי, תיעוב והחרמה".
זהו כתב אישום חריף נגד התקשורת בישראל. ראוי שמילים חריפות וטעונות כל כך יהדהדו מקצה אולפן אחד למשנהו וממערכת עיתון אחת לרעותה. השופטים שהרשיעו את הנשיא לשעבר הרשיעו למעשה
לא מצבו של קצב הוא העומד לדיון, אלא יכולת בתי המשפט לנהל משפט צדק: השופטים קיבלו למעשה את הטענה שהתקשורת פוגעת בעשיית הצדק ומזהמת את ההליך, עד שקשה לחרוץ משפט צדק. הפרדוקס הוא שעל פי השופטים, התקשורת פוגעת בהליך השיפוטי ולא משרתת אותו. האם מישהו מבין העיתונאים הרבים שסיקרו ופירשנו את המשפט המתוקשר הזה ירים את הכפפה ויבדוק את עצמו לאחר הדברים האלה?
אי אפשר לשכוח דברים נכוחים שאמרה השופטת חיותה כוחן, שהרשיעה את השר לשעבר חיים רמון: לתקשורת הייתה אג'נדה ברורה בעד זיכוי רמון, אמרה כוחן, שגם הגדירה את התנהלות כלי התקשורת "קפיצת מדרגה". השופטת טענה שהתקשורת סייעה לייצר שלוש עדויות שקר וחצתה קו אדום בצורה בוטה. כמה מצער שאיש לא למד לקח. הסיקור בפרשת קצב הוא המשך ישיר לאותה מגמה.
לאחר גזר הדין של משה קצב, השאלה הגדולה איננה אם הצדק נעשה, אלא אם הוא גם נראה. האם העובדה שקצב הוקע בבית המשפט של התקשורת תרמה להליך המשפטי או הזיקה לו?
אם ייגרם נזק כלשהו באמון הציבור במערכת המשפט, הוא לא ייגרם עקב עמדתו של האנס או מקורביו. הוא עלול להיגרם מהתפקיד החדש שהתקשורת נוטלת על עצמה. התקשורת קובעת, שופטת ומחליטה.
גזר הדין של משה קצב והעובדה שבית המשפט הרשיע אותו בכל כתב האישום אינה צריכה לגרום לתקשורת סיפוק, אלא להיפך: העיתונאים צריכים לעשות חשבון נפש ולהכות על חטא. ספק אם הם מסוגלים. אם לא תעשה התקשורת סיבוב פרסה מהיר, היא תאבד את לא רק את אמון המערכת המשפטית, אלא גם את אמון הציבור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם