בלוז לגרעין
ניתוחי אימת האטום אינם רק עניין לפרופסורים. גם בוב דילן כתב על זה
כמובן שבמצב כאוטי שכזה שוב לא נשמע קולם הרחוק והברור של כל אלה ששואלים מי נתן לעזאזל לאדם את נשק יום הדין ששייך רק לאלוהים כפי שאנחנו מבינים אותו? ואם תבוא האפוקליפסה עכשיו, מה אנחנו בדיוק צריכים לעשות כדי שלא נימחק?
ניתוחי אימת האטום אינה שייכת רק לפרופסורים לפיזיקה גרעינית ולנביאי שקר. לעתים זאת גם שעתם היפה של המשוררים, שאם הם יודעים איך להגיד את זה, קולם נשמע ברור וצלול בתוך הצונאמי של המפחידים והפוחדים, כמו, למשל, קולו של המשורר בוב דילן, שכבר בתקליט הראשון קיבל את הכובע של דובר דורו, בעיקר משום שידע להביע דעה בתכנים פוליטיים וגלובליים (בשירים כמו "אלוהים לצדנו," "גשם כבד" ו"אדוני המלחמה") בלי להישמע מטיף בשער (כמו אורי צבי גרינברג למשל).
באביב של שנת ,1963 בתקליט השני שלו, ,The Freewheelin’ Bob Dylan מחווה למורו ולרבו וודי גתרי, שממנו למד דילן הצעיר כיצד לספר סיפור בדיבור, והרבה לפני שהייתה המילה ראפרים, הוא שר-מדברנובח בהומור אבל בבוטות את הבלוז של חסר הבית ששרד את המלחמה האטומית.
ותחשבו בבקשה על זה: בימים הנוראים לליריקה האלה, כשאנשי תרבות מטעם מנהלים בתקשורת את הוויכוח המיותר והאידיוטי על ההבדלים בין שירת אשכנז לשירה הים תיכונית, האם מישהו יכול להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא שמע ברדיו שיר שאמר משהו?
בלוז מלחמת העולם השלישית - בוב דילן
עברית - י. גפן (C)
לפני כמה ימים היה לי חלום מפחיד
בו הייתי אישית במלחמת העולם השלישית
למחרת הלכתי לרופא ושאלתי
מה יש לו להגיד על החלום שחלמתי.
הוא אמר לי שזה היה חלום רע.
אמרתי לו, "דוקטור, זה מפחיד -
עברה לי בראש מלחמת עולם שלישית".
הוא אמר לי "תרגע. אחות, תתני לו זריקה. האיש הזה משוגע".
הוא תפס לי את היד וצעקתי "אי לא"!
כשהוא השכיב אותי על הספה שלו:
"אתה רוצה לספר לי על זה?"
טוב, הכל התחיל בשעה שלוש בערך,
אחרי רבע שעה זה נגמר והייתי בדרך
מתעלת ביוב הרמתי מכסה ושאלתי:
"הי, מי כיבה פתאום את כל האורות האלה?"
טוב, קמתי והלכתי, דפקתי צעידה,
למטה ולמעלה בעיר הבודדה
עצרתי, חשבתי: לאן אפשר
יושב על ברז כיבוי עם סיגריה דועכת,
נכנסתי לשביל לראות לאן הוא מוביל.
זה היה יום נורמלי.
טוב, לחצתי על כפתור של מקלט ציבורי
"הי, תכניסו אותי חברים,
תנו לי גרגר אפונה, אני רעב!" צעקתי
רובה ציד נשלף ואני ברחתי -
אבל אני ממש לא מאשים אותם
אני יודע שנראיתי מצחיק.
עצרתי בפינה ליד דוכן נקניקיה
ראיתי מישהו ושאלתי "מה נהיה?
כנראה שנשארנו רק שנינו בנאדם".
הוא התחיל צרוח ואחר כך נעלם
בטח חשב שאני קומוניסט.
נצמדתי למישהי יפה ועצובה
אמרתי לה: "בואי נשחק באדם וחווה".
אחזתי בידה והקשבתי ללב שלה, הסדוק
היא אמרה: "בנאדם אתה בטח לגמרי דפוק
אם אתה לא זוכר מה קרה בפעם האחרונה
ששחקנו את זה".
ראיתי קדילק חונה בעיר הרפאים,
הצצתי לתוכו, לא היה איש בפנים.
נכנסתי, תפסתי הגה בשתי ידיים
ונסעתי מהר מסביב לרחוב ארבעים ושתיים
בקדילק שלי.
קדילק, מכונית טובה לנהוג בה אחרי מלחמות.
הרגשתי ירוד ובודד,
חיפשתי מישהו לדבר איתו ולא מצאתי
טלפנתי למרכזיה ומישהי שם אמרה:
"בהשמע הצפצוף יהיה שלוש ועשרה"
היא אמרה את זה במשך שעה ואז אני
ניתקתי.
ואז הדוקטור הפסיק אותי ואמר:
"הי, גם החלומות שלי הם אותו הדבר,
אבל אצלי אחרי המלחמה זה רק אני שנשאר,
ואותך ממש לא ראיתי בשומקום בחלומות שלי".
טוב, עבר קצת זמן, היום ברור לי מאד -
שכלנו חולמים את אותם החלומות
כולם רואים רק את עצמם אחרי המלחמות
ולא, הם לא רואים אף אחד אחר בסביבה הקרובה שלהם
חלק מהאנשים יכולים להיות צודקים כל הזמן.
כל האנשים יכולים להיות צודקים חלק מהזמן.
אבל כל האנשים לא יכולים להיות צודקים כל הזמן.
אברהם לינקולן אמר את זה.
אני אתן לכם להיות בחלומות שלי אם אתם תרשו לי להיות
בחלומות שלכם.
את זה אני אמרתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם