לא שוכח לרגע שג'וליאנו מר היה האויב
כתוב במקורות "בנפול אויבך אל תשמח". אז קלמן ליבסקינד לא שמח. אבל את סוכת האבלים לזכר ג'וליאנו מר הוא כאן כדי לפרק
לא הזלתי השבוע דמעה על מותו של ג'וליאנו מר. בניגוד למר, שחילק את העולם לטרוריסטים טובים ורעים, אני מתעב את כל הרוצחים, גם את אלה שרצחו אותו. ובכל זאת, אני לא שוכח לרגע שג'וליאנו מר היה אויב. אויב שלי, אויב של אחיי היהודים המתגוררים בארץ הזו ואויב של המפעל הציוני כולו.
במובן מסוים לא סיפורו של ג'וליאנו מר נפרש לפנינו השבוע, כי אם סיפורה של אליטה מצומצמת בכמותה, אבל ענקית בנפח הרעש שהיא מייצרת, אליטה מנותקת וזרה להוויה הציונית-יהודית-ישראלית.
העיתונים, שמילאו עמודים שלמים בדמותו
עמדותיו הפוליטיות, רק הן, אפשרו לג'וליאנו מר, איש אלים וגס רוח מאין כמותו, להשליך אבנים על מפגינים, לתקוף את הקריקטוריסט זאב, לחנוק שחקנית אחת, לחבוט באגרוף באחרת, ולזכות להערצת חבריו כנושא בשורת האהבה.
הבמאי אבי נשר סיפר שחש השבוע כאילו בן משפחה נפטר לו. עמוס גיתאי ראה בו "דור שלישי של אנשים שהאמינו שבגופם יתקנו את השנאה בין העמים". אלמגור שאלה עוד "מי היה יכול, על אדמת ג'נין, להוציא להורג בן אדם לפני הילד שלו", כאילו לא ידעה מי בדיוק יכול. כאילו לא שמעה אף פעם מי היו חבריו של ג'וליאנו מר.
כאילו לא סיפרו לה על תלמיד התאטרון שלו שרצח ארבע נשים בפיגוע בחדרה. כאילו שכחה שחברו הטוב הוא זכריא זביידי, בעבר בכיר המחבלים המבוקשים בג'נין. אתה מסתכל על החבורה הזו, ומתקשה להבין עד כמה עיוור אפשר להיות כדי לראות מול העיניים קנה של קלצ'ניקוב, ולחשוב שזה מקור של יונה לבנה.
"גיבורי התרבות" הללו המשיכו להעריץ את מר, גם כשחתם על עצומה שקראה להחרים אותם ואת המוסדות שלהם בעולם. הם מחאו לו כפיים גם כשכינה את הציונות "אחד הפשעים הגדולים ביותר נגד האנושות". הם התפעמו מיופיו כשהפך לשר ההסברה של המחבלים המתאבדים. הם הפכו דף כשקראו בעיתונים על צהלות השמחה שלו על כך ש"לערפאת אין שליטה בשטח", ואנשיו יורים בנו ומפוצצים אותנו.
כשהוא תמך ב"ג'נין, ג'נין", סרט ההסתה השקרי של מוחמד בכרי נגד חיילי צה"ל, הם המשיכו לבקש ממנו להופיע לצדם על הבמה. כשהוא הצהיר שהוא רואה בחלומו "מדינה פלסטינית אחת מהים עד הנהר", הם כינו אותו "רודף שלום". כשאמר בריאיון לעיתון ערבי שהוא "מאמין באלימות כל עוד היא מופנית נגד שוטרים, גזענים, פשיסטים ואנשי ימין ישראלי", הם קשרו לו שוב את כתר "מקרב הלבבות".
השבוע שבה החבורה האומללה הזו וסיפרה לנו, כאילו כולנו עדת דבילים שלא מבינים מה שהאיש מדבר אלינו, שעם מותו מת הסיכוי לשלום. הוא קילל אותם, תמך בפיגועים נגדם, ידע לשמש דובר נאמן של כל מי שפוצץ אותם, והם, יהודונים קטנים, מחאו לו כפיים אז, ומספידים אותו עתה באותו להט ובאותה רומנטיקה.
כתוב במקורותינו "בנפול אויבך אל תשמח". אז אני לא שמח. אבל את סוכת האבלים שהעיתונות הקימה השבוע עם חבורה של אמנים, נראה לי שכדאי לפרק.
"כך מתנכלת המשטרה למנהיג המחאה בסילואן", זעקה ביום ראשון כותרת גדולה ב"הארץ". "ג'וואד סיאם", סיפר העיתון, "עובד סוציאלי ומי שעומד בראש 'מרכז המידע', ארגון מקומי בסילואן שנאבק במתנחלים, נעצר בחודשיים האחרונים כמה פעמים בשל טענות על תקיפה, שהוגשו על ידי פלסטיני המתגורר במערב ירושלים".
הידיעה המעורפלת הזו השאירה הרבה סימני שאלה. לא היה ברור ממנה מי המותקף, איך בדיוק הותקף ועל איזה רקע. מה שהיה ברור הוא שיש לנו עסק עם גיבור טרגי, עובד סוציאלי שעוסק ב"שיקום נערים המועסקים בשוק מחנה יהודה", שנעצר שוב ושוב ב"מעצרי שווא".
רגע לפני שאתם מוציאים את הממחטות, אני מציע לכם לערוך היכרות קטנה עם מה שב"הארץ" בחרו לא לספר. ובכן, ביום ראשון בבוקר, ממש בשעה שקוראי העיתון קראו על סיאם האומלל, הוקרא בבית משפט השלום בירושלים כתב האישום נגדו, המתאר כיצד תפס סיאם את מאזן קאק, תושב ירושלים שלטענת סיאם מוכר שטחים ליהודים, ועם אחרים חנק אותו, הכה אותו ובעט בו.
כשקאק נפל על הקרקע המשיך סיאם להכות אותו ולבעוט בו בכל חלקי גופו. קאק סבל משטפי דם בצוואר ובירכיים ומחבלות בחזה. סיאם, שאולי חשש שבטיפול הזה אין די, ניגש אל רכבה של רעייתו של קאק, שישבה בו עם בתה הפעוטה, הכה בו במוט ברזל, שבר את שמשת החלון ועיקם את הפח.
חודש אחר כך פגש סיאם את קאק, ותבע ממנו לבטל את התלונה שהגיש למשטרה. כשקאק סירב, אמר לו סיאם: "יש לך יומיים, אם לא תוותר על התלונה הזאת, אני אהפוך את החיים שלך לגיהינום, ואני אחטוף ילד מילדיך". עד כאן כתב האישום.
חייבים להודות שלפרסם כתבת יחצנות כזו בבוקר הקראת כתב האישום, בלי לספר לנו מה מתרחש ממש היום בבית המשפט, ובמה בדיוק מאשימה המדינה את הקליינט המרכזי של הכתבה, זו לא עבודה עיתונאית שעליה מקבלים פוליצר. מעבר לכך, לפחות לפי כתב האישום, פראיירים העובדים הסוציאליים שלא צירפו את ג'וואד סיאם לצוות המשא ומתן מול אנשי האוצר. אני שם כסף שאיתו הם היו מוציאים הרבה יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם