הספין החדש של נתניהו - תביעות דיבה
הקלות והמהירות שבהן הגיש ראש הממשלה תביעת דיבה נגד מעריב וערוץ 10, מעידות על קלקול בהגנה שניתנה למפרסמים בישראל
חוק איסור לשון הרע הישראלי מגן על כל "אדם" מפני פגיעה בשמו הטוב, ללא הבחנה בנוגע לזהות הנפגע או למהות הפרסום. עם זאת הגדרתן של חלק מן ההגנות בחוק כוללת התחשבות מסוימת בזהות הנפגע ובעניין הציבורי שבפרסום.
הקלות והמהירות שבהן אנשי ציבור ובעיקר פוליטיקאים בישראל מגישים תביעות דיבה נגד כלי תקשורת לאחר חשיפת מידע הנוגע לעניין ציבורי או לאיש ציבור, מעידות על קלקול בהגנה שניתנה בחקיקה למפרסמים בישראל, וזאת לעומת חקיקה דומה במדינות אחרות.
הדין האמריקאי, למשל, הקל מאוד על המפרסם האמריקאי. בארצות הברית כלי תקשורת המפרסם מידע הנוגע לעניין ציבורי או לאיש ציבור אינו חייב להוכיח כי המידע הוא אמת לאמיתה. למעשה, אין עליו כל נטל הוכחה.
התובע הוא זה שצריך להוכיח לא רק שהפרסום שקרי, אלא גם שכלי התקשורת פעל נגדו בזדון, כלומר שהעיתון ידע שהוא מפרסם דבר שקר, או חשד במהימנות המידע ולא בדק אותו באמצעים סבירים בטרם הפרסום.
ההבדל הקוטבי בין גישת הדין האמריקאי לגישת הדין הישראלי הומחשה בפרשת תביעת הדיבה של אריאל שרון נגד השבועון טיים. הטיים טען ששרון ארגן יחד עם הפלנגות הנוצריות את מעשי הנקם בפלסטינים בסברה ושתילה.
שרון, שהציג מכתב של השופט כהן המאשר כי לדברים אין יסוד, נכשל בתביעת הדיבה בארצות הברית משום שחבר המושבעים קבע כי לא הוכח זדון של השבועון. לעומת זאת כאשר הוגשה תביעת דיבה זהה בתל אביב, הסכים הטיים להסדר פשרה שבמסגרתו פיצה את שרון, וזאת מתוך הבנה שמכתב השופט כהן באשר לכזב שבפרסום חרץ למעשה את גורל המשפט על ידי הדין הישראלי.
למרות שחוק לשון הרע איננו מבדיל בין אדם פרטי לאישיות ציבורית, גם בישראל גיבשו השופטים העליונים מאיר שמגר ואהרון ברק, את התפישה שאת חוק איסור לשון הרע, בנוגע לפרסומים העוסקים באנשיי ציבור, יש לפרש תוך העדפה של חופש הביטוי. העדפת חופש הביטוי על פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות נעוץ בחשיבות החברתית של הביקורת על אנשי ציבור לשם קיום ממשל דמוקרטי תקין.
הצדקה נוספת להבדל בין פרסום לשון הרע על אדם פרטי לבין פרסום לשון הרע על אישיות ציבורית, נוגעת לכך שלאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, וביכולתו להגן כראוי
ואכן, דוגמא מצוינת לכך ראינו, כמדומני, בימים האחרונים במתקפת הנגד של בני הזוג נתניהו על פרסום התחקיר בערוץ 10. נתניהו ורעייתו מצוידים בדוברים, יחצנים, קמפייניירים, יועצי תקשורת, אסטרטגים, לחשנים, מלבישים, מאפרים, הפגיזו ללא עכבות את עם ישראל במטר של ראיונות יום אחר יום – והתקשורת, שידרה, לעסה ומחזרה את אמרותיהם למוות. הכל לרבות התייפחויותיה הנוגעות ללב של הגברת נתניהו על היותה מקופחת סידרתית.
האם הזוג נתניהו באמת זקוק גם להגנת בית המשפט – התשובה, אגב, היא כן, אבל לא מהתקשורת, אלא מעצמם.
על הזוג נתניהו לקחת לתשומת ליבו סיבה נוספת שראו לנגד עיניהם שופטי בית המשפט העליון בצמצמם את ההגנה על שמו הטוב של איש ציבור, והיא העובדה שאנשים, הנושאים במשרות ציבוריות נוטלים על עצמם מעצם מעמדם, סיכונים הקשורים בהתנכלויות לשמם הטוב.
ולא זו בלבד שנטילת הסיכון מהווה מעין הסכמה משתמעת מצידם למידה מסוימת של טעויות בנוגע לפרסומים אודותיהם, אלא גם לחשיפה לענייניהם הפרטיים.
בית המשפט העליון אכן אימץ בפרשנות החוק את התפישה האמריקאית המקלה, אבל עדיין, כל פרשה נבחנת לגופה, מאוזנת ומשוקללת על ידי בית המשפט ומוכרעת לפי תפישת עולמו של השופט שיושב בדין.
היה מוטב אילו חוק איסור לשון הרע הישראלי יתוקן בהתאם לרוח הפסיקה המודרנית, ויעניק למפרסם הישראלי, גם אם לא הגנה גורפת כמו בדין האמריקאי, הגנה ברורה וחד משמעית בכל הנוגע לפרסום בעל ענין ציבורי. הדבר עשוי למנוע את ריצתם הבהולה של פוליטיקאים לבתי המשפט על מנת לקבל סעד שתכליתו בעצם לשתק את חופש העיתונות בישראל.
מבלי להכנס לפרטי הפרטים של התחקיר העיתונאי שחשף רביב דרוקר בתוכניתו, אין ספק שעל פניו, מדובר בתחקיר ממוסמך ומבוסס שפרטיו גובשו על פני תקופה לא קצרה. נראה גם שעל הפרטים שנחשפו בתחקיר להחקר ולהבדק קודם כל על ידי רשויות אכיפת החוק הפלילי בישראל, ורק אחר כך אם בכלל, יוכלו הזוג נתניהו לפנות לבית משפט אזרחי ולטעון לדיבה. מעבר לספין הציבורי, הגשת התביעות הללו יוצרות איום מיותר על העיתונות והדמוקרטיה בישראל.
הכותבת היא עורכת דין מומחית בדיני לשון הרע
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם