מכבסות המילים של השמאל והימין
שפה מכובסת משמשת באופן קבוע בארץ. את השימוש בה ראינו בהפגנת אנשי הרוח בשדרות רוטשילד ומנגד אצל הדוקטורים מור אלטשולר ומרדכי קידר. כל צד והספין שלו
כלות וחתני פרס ישראל "הכריזו", על ייסודה של "מדינת פלסטין". הם התקבצו ברחוב רוטשילד בתל אביב, מול הבית בו הכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל. יוסי שריד, ידידי מנוער, הציג ב"הארץ" ניחוש , כדי לסבר את האוזן, והסביר כי: "אולי בן גוריון, בראותו את מעשה ידיו טובעים בים בגלל הדיאדוכים שמתכחשים לחלוקת הארץ – הוא בעצמו היה מצטרף לחותמים על הכרזת העצמאות בנוסח המעודכן שלה".
אני מכבד את חתני פרס ישראל על מומחיותם, אך בה בעת, אני מעריך שהם אמורים לכבד אותי על בקיאותי בתחום התמחותי – התקשורת. לפיכך, כשאני מבחין ב"אירוע מדיה", יש ביכולתי לאתר בו ספין תקשורתי. זאת ועוד.
בהיותי נכדו של דוד בן גוריון, אני יודע מה אמר ועל מה בזמנו ובאיזה הקשר. בניגוד ליוסי שריד ולחלק מחתני פרס ישראל, נראית בעיניי חצופה ולא רצינית היומרה לנחש מה היה אומר הסבא שלי כיום.
בין אנשי הרוח שניסו ליצור קשר אסוציאטיבי בין הכרזתה של מדינת ישראל לבין שאיפותיהם המדיניות, היו רבים שניאצו את שמו של בן – גוריון בזמנו והתנגדו לחזונו המדיני והמוסרי. עכשיו הם נתלים בזכרו, כאילו היו תלמידיו וממשיכי דרכו, ומתנבאים בשמו.
גם כאן לא תשנה שום "כביסה לשונית" את העובדה שבן גוריון נבחר בידי רוב העם, ואילו כלות וחתני פרס ישראל לא נבחרו מעולם באופן דמוקרטי. לכן מתבקשת לכל אחד מהם, השאלה: " מי שָמְכֶם?".
יחי ההבדל הקטן
אני מאמין בחופש הביטוי ובחופש האקדמי. אני מודע לעובדה שחופש הביטוי מאפשר גם לומר דברי איוולת. שום כביסה לשונית ואפילו כוונותיה רציניות, לא מסוגלת להסתיר זאת.
קל לטעות ולחשוב שהמכבסה הלשונית היא נחלתם הבלעדית של כלות וחתני פרס ישראל. הניסיון האורווליסטי להבניית המציאות קיים גם ב"מחוזות" אחרים. לדוגמה: קביעתו של פרופסור נכבד מ"בר אילן" כי: "במדינה אחרת היה מזכ"ל שלום עכשיו מועמד אל הקיר". כך בתגובה לאירוע, בו סטרה ד"ר מור אלטשולר ליריב אופנהיימר כשהשניים התכוננו לשידור בערוץ הראשון.
"מור הסוטרת" תרצה את האקט האלים: "אני מודה שהיה
לי רגע של שבירה". האמנם "רגע של שבירה" מתיר אקט אלים? גם הפרופסור מ"בר אילן" זיגזג אורווליסטית והסביר כי לא קרא לאלימות, אלא: "מדובר בעמוד קלון בכיכר העיר, כמו שמעמידים תלמיד בפינה. זו מטאפורה". אפילו "ישראל היום" הירבה שימוש במושג "לכאורה", כדי להפחית מחומרתם של המעשים האלה, אך שום תעתועי שפה וז'רגון עיתונאי לא ילבינו את שני הכתמים.
אפשר לחלוק על החוכמה בהפגנתם של כלות וחתני פרס ישראל, אך יש להודות שהיא מותרת במסגרת חופש הביטוי. מעשיהם של הדוקטורים מור אלטשולר ומרדכי קידר אינם נכללים בערכי היסוד של הדמוקרטיה. זה ההבדל הקטן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם