10% מהנפגעים קל בתאונות ייפתחו סימנים פוסט טראומטיים
ממחקר חדש שערכה ד"ר מיכל לביא מאוניברסיטת בר אילן עולה כי עשירית מהנפגעים הקל או הקל מאוד בתאונות דרכים יפתחו הפרעה פוסט טראומטית. 3% מהם יופיעו הסמנים גם שלושה חודשים לאחר התאונה. "על המטפלים בנפגעים לתת לגיטימציה לאפשרות של השלכות נפשיות"

דיכאון. "האירוע הטראומטי וגם הגורם הנפוץ ביותר לפציעות". צילום אילוסטרציה: אלי דסה
מחקרה של ד"ר לביא בחן פצועים קל בתאונות דרכים בלבד, עד שלושה חודשים לאחר הפגיעה. במחקר מצוין, כי ההפרעות הפוסט-טראומטיות הן הנחקרות ביותר ביחס לאירועים טראומטיים
במחקר גדול אחר על נפגעי אירועים טראומטיים (כ-60% מהם היו נפגעי תאונות דרכים), דיווחו 31% מהמשתתפים על הפרעות פסיכיאטריות שנה לאחר הפציעה. ההפרעות הנפוצות היו: דיכאון והפרעת חרדה כללית, PTSD, ואגורופוביה (פחד ממקומות ציבוריים ופתוחים), הפרעה טורדנית-כפייתית, התקפי חרדה, חרדה חברתית ושימוש בחומרים ממכרים.
השלכות נפשיות
מחקרה של ד"ר לביא מונה מספר גורמי סיכון לפיתוח הפרעה פוסט טראומטית לאחר תאונות דרכים: תגובות מיידיות לתאונה – חווית האיום במהלכה, מאפייני הפציעה – חומרת הפציעה, אשפוז בבית החולים, משך האשפוז והימשכות בעיות גופניות, מאפייני התאונה – מוות של אדם בתאונה, אחריות הנהג השני וקיום הליך תביעה לפיצויים. גורמי רקע – דיכאון קודם, בעיות רגשיות קודמות ומין הנפגע (נשים יותר מגברים).
אבואב הוסיף: "על הגורמים המטפלים בנפגעים לתת לגיטימציה לאפשרות של השלכות נפשיות והשפעות של התאונה על הנפגע לאורך
זמן, גם אם מדובר בפגיעה קלה. יש לשים לב למקרים בהן מתעוררות השלכות פוסט-טראומטיות לאורך זמן על מנת לאפשר טיפול מתאים. גם הנפגעים צריכים לדעת, שתגובות פוסט טראומטיות הן צפויות בעקבות התאונה".
לדבריו, "עצם הידיעה על התגובה הצפויה יכולה להוריד את רמת החרדה ולהקל על ההתמודדות. בנוסף, על הנפגע, המטפל בו וסביבתו הקרובה להיות מודעים למגבלות תפיסתיות ותחושתיות הנובעות מהפגיעה, ולהגביל ביצוע של עבודות מסוכנות, כגון נהיגה או עבודה עם מכונות, על מנת למנוע סיכון לתאונות נוספות."