להציל את הגרביל: חולות סמר - שלב ההכרעה
התוכניות אושרו, המכרזים נסגרו, העתירות נדחו. הכל מוכן לקראת העלייה של הכלים על חולות סמר, פיסת דיונה קסומה ואחרונה מצפון לאילת. ואם מינהל מקרקעי ישראל לא מוכן להחזיר מיליון שקל לקבלן כדי שיוותר על העסק, הפעילים הירוקים כבר יעשו את זה
המאבק על מי שכבר זכתה לכינוי "הדיונה האחרונה בערבה",או בשמה הדרמטי פחות חולות סמר, נכנס לישורת האחרונה. 2.3 קילומטרים מרובעים של חולות מרהיבים שמשתרעים בצדי כביש הערבה, כ-40 קילומטר מצפון לאילת, לא רחוק מהחי בר. כשאנשי סביבה וחוקרי טבע מתבוננים בהם, הם רואים ממלכה שמורה של בעלי חיים נדירים, שכמה מהם אי אפשר לפגוש בשום מקום אחר בישראל, ולפחות במקרה אחד -מין חדש של עכביש שהתגלה למדע בחולות סמר והוכתר כאחת ממאה התגליות החשובות בעולם ב-2010 - בכל הכדור כולו. לעומת זאת, כשאנשי מינהל מקרקעי ישראל מסתכלים בחולות, הם רואים קירות בדירות העתידיות של אילת. ההכרעה בין שתי נקודות המבט הללו, השונות כל כך, אמורה ליפול בקרוב.
רשמית, היא כבר נפלה. התוכניות אושרו, המכרזים נסגרו, העתירות נדחו. הכל מוכן לקראת העלייה של הכלים הכבדים על השטח. אלא שבשנים האחרונות התברר שבכל הנוגע למאבקים סביבתיים בישראל, שום דבר לא נגמר עד שהוא באמת נגמר. חוף פלמחים כבר הוקף בגדר מכוערת, ואחר כך ניצל. וזו רק דוגמה אחת למאבק שהצליח אחרי שהכל כבר היה אבוד. "כל עוד הדיונה קיימת", אומרת טל גולדמן, קיבוצניקית מיטבתה ורכזת סבב"ע (סביבה בריאה בערבה), " יש על מה להיאבק".
על הפיתול האחרון בעלילה והמפתיע במיוחד, חתום הקבלן שזכה במכרז לכריית החולות. הרעיון המקורי לדבר אל לבו של הקבלן קיבל ביטוי בטקסט מרגש ששחר אלתרמן, צפר מסור ובעבר עורך בכיר במעריב, פרסם בתחילת השנה באתר "הסביבה". תחת הכותרת "אל תשלח ידך אל השופל", כתב אלתרמן, בין השאר: "אח שלי, אל תעשה את זה. החוק מתיר לך לעלות על חולות סמר עם בולדוזרים, לכרות שם חול, ולהשאיר בשטח בורות מכוערים ושוממים. . . אבל זה שהחוק מתיר לך, לא אומר שאתה חייב. גם אם היו מרשים לך לעלות על חלקת גדולי האומה בהר הרצל עם בולדוזרים ולבנות שם קאנטרי קלאב, היית מסתכל עליהם כמו על משוגעים. הרי ברור שיש דברים שאף בנאדם הגון שחי במדינה הזאת לא עושה, אז למה כשזה מגיע לחולות סמר זה אחרת?".
עם או בלי קשר, כשדניאל
הצעד הבא של פעילי הסביבה, מיד לאחר שיצאו מהפגישה, היה השקת קמפיין לגיוס כספים. היעד: מיליון שקל. המסר: אם המינהל לא מוכן להחזיר את המיליון ולשחרר את הקבלן לדרכו, אנחנו נעשה את זה. למעשה, מדובר במהלך סמלי. המינהל לא יכול וגם לא רוצה לקבל את הכספים האלה, ולבן ארי אין כוונה להפר חוזה. לאיסוף הכספים יש משמעות הצהרתית: העם רוצה כל כך את הדיונה, עד שהוא מוכן להכניס את היד לכיס תמורתה. על הדרך מושכים גם את תשומת לב התקשורת, כלי שבלעדיו - כך הוכח בשנים האחרונות פעם אחר פעם - כמעט בלתי אפשרי לנצח במאבקים מהסוג הזה.
דניאל בן ארי נשמע השבוע מוטרד מהמהומה שנקלע למרכזה. הוא מנכ"ל חברת הבנייה "אליקים בן ארי" שמושבה באשדוד, ושהקים אביו לפני 30 שנה, וניכר שאין לו שום עניין לכהן בתפקיד האיש הרע שפוגע בסביבה: "ישבתי עם החבר'ה הירוקים והקשבתי להם", הוא אומר. "אמרתי להם שאני לא אצא נגד המינהל, יש לי הרבה עסקים עם המינהל, וחוץ מזה אני לא אחד שמפר חוזים. אבל אם הם יגיעו לסיכום עם המינהל, או יצליחו לשכנע אותו לרדת מזה, אני לא אעמוד בדרך. ההפך. יש לי הרבה פרויקטים שקשורים לאיכות הסביבה, באתרי מחזור, בפארק חירייה. אני עסק כלכלי, ואם אקבל חזרה את הכסף שהפקדתי ולא אפגע, אני מוכן לרדת מזה. וזה מה שאמרתי גם למינהל".
ומה הייתה התשובה?
"שאין שום צ'אנס. המינהל נחוש לשווק את המקום, זה התפקיד שלו. מכיוון שזה קרוב לאילת, החול שנוציא משם יהיה הרבה יותר זול לקבלנים מהעיר, בערך חצי מהמחיר של חול שמגיע מאזור דימונה, ושליש מהחול שמגיע מערד".
אם כשפורסם המכרז היית יודע על הדיונה מה שאתה יודע היום, היית הולך על זה?
"ברור שלא. לא הייתי מודע לכל זה".
מה תרגיש ביום שבו הכלים שלך יעלו על החולות?
"הלב שלי יהיה כבד מאוד. אני מבטיח שאם החבר'ה מהסביבה ישכבו מתחת לדחפורים, אני לא אעלה עליהם. גם כשהתחלתי לבצע את כביש 6 שכבו לי מתחת לטרקטורים, ולאט לאט זה דעך. תכתוב שאני מעריך אותם מאוד, הם עושים עבודת קודש".
למאבק שלהם יש סיכוי?
"קלוש. הם נאיבים. עד עכשיו הם לא הצליחו לעשות מהלך משמעותי שיזיז את המינהל מהעמדה שלו".
ד"ר אורי שיינס, ראש החוג לביולוגיה באוניברסיטת חיפה-אורנים, רגיל שקוראים לו נאיבי. זה גם מה שכולם אמרו לו, כשהגיש בשם התנועה הירוקה עתירה לבג"ץ נגד מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל. גם אז נאלץ לאסוף תרומות, שקל לשקל, כדי לממן את שכרם של עורכי הדין. החברים הזהירו אותו שבית המשפט יפסוק לו הוצאות, וימוטט אותו כלכלית, והוא התעקש. לקח את הסיכון והדיח רמטכ"ל מיועד.
בכל הנוגע לסמר שיינס משתדל לשמור על פרופיל נמוך. היו לו מספיק מאבקים ואולפני טלוויזיה לשנה אחת. בשבילו הדיונה היא לא זירת מאבק, אלא מקום עבודה. השבוע בילה בה ארבעה ימים עם תלמידים מאוניברסיטת חיפה-אורנים ומהמכון ללימודי סביבה בערבה. היו שם סטודנטים ישראלים, אמריקאים, ירדנים ופלסטינים, וכולם יחד לכדו גרבילים, חיפושיות ועכבישים, למדו לזהות אותם, ואחר כך שחררו אותם חזרה אל החולות. שיינס, גם מהביקור המי יודע כמה שלו בדיונה, חזר מוקסם: "אני ממליץ לכל אחד להגיע ולהבין למה אנחנו נלחמים על החולות האלה", הוא אומר.
מה באמת כל כך מיוחד בהם?
"זו תופעה נדירה. למרות תנאי המדבר הקיצוניים, יש שם מגוון גדול של בעלי חיים, שכולם נשענים על השירותים של צמח אחד שמצליח לשרוד שם. זה שיח שנקרא פרקרק פרסי, שכל המערכת האקולוגית יושבת עליו. מבחינה ביולוגית זה מקום מדהים. מצאנו שם גרבילים שמבחינה גנטית קרובים יותר לדודנים שלהם ממערב אפריקה, מאשר לגרבילים שחיים במרחק שבעה-שמונה קילומטרים. זו תעלומה שאנחנו עדיין מנסים לפענח".
במינהל מקרקעי ישראל טוענים שאתם מגזימים. הרי חלק מהדיונה הוכרז כשמורת טבע, כך שגם אם חלק מהחולות ייסעו לאילת, עדיין יישארו מספיק.
"במקור הדיונה הייתה שבעה קילומטרים מרובעים. שני שלישים כבר נוצלו לכרייה ולשימושים אחרים, מה שנשאר זה 2.3 קמ"ר, ועכשיו גם מזה הם רוצים לקחת. צריך להבין שמבחינה ביולוגית אתה מקטין ומקטין את בית הגידול, ובאיזשהו שלב האוכלוסייה מתמוטטת. אוכלוסיות צריכות מרחב מינימלי כדי לשרוד ולתפקד, ואף פעם אי אפשר לצפות איפה בדיוק יעבור הקו האדום. בגלל הכרייה שכבר נעשתה, נעלם מסמר ומישראל חתול החולות, בעל חיים מדברי מדהים שזה היה תחום המחיה היחיד שלו בארץ. אז עכשיו אנחנו נלחמים על הפירורים האחרונים של החולות האלה".
אם שיינס אחראי לגרבילים, אסף אדמון הוא האיש שאמון על התוכניות, המסמכים והמסדרונות הפוליטיים. אדמון, מנהל היחידה הסביבתית של המועצה האזורית אילת-אילות, הניח לפני מספר ימים על שולחנו של משרד התשתיות דוח מפורט, שחיבר מומחה מהמכון הישראלי לקרמיקה ולסיליקטים, הקובע כי אילת יכולה להסתדר מצוין בלי החול מהדיונה של סמר.
על פי הנטען בדוח, במכרות הישנים בתמנע שוכבות כמויות עתק של עודפי כרייה, שלאחר ניפוי וניקוי יכולים להתאים לענף הבנייה. מדובר, בהערכה גסה, בכמות חול הגדולה פי 30 מזו שממתינה לקבלנים בדיונה של סמר. "ההתעקשות הזו כמעט הזויה", טוען אדמון, "במקום להשתמש בערמות של חומר שכבר שנים הן מטרד, ומחפשים דרך להיפטר מהן, הורסים אתר טבע. האבסורד הוא שבסמר בכלל אין הרבה חול. מה שיקרה הוא שיהרסו את הדיונה כביכול כדי להוריד את מחירי הבנייה באילת, ובעוד חמש שנים החול בסמר ייגמר, ונחזור בדיוק לאותו מצב - רק בלי הדיונה".
על אף המאמצים של אדמון וחבריו, נראה שהגורם היחיד שיכול לשנות את התמונה ולמנוע את עליית הדחפורים של בן ארי על הדיונה הוא המשרד להגנת הסביבה. המשרד מתנגד לפגיעה בדיונה כבר מתחילת הדרך, אבל רק לאחרונה נכנס לתמונה השר גלעד ארדן, וביום ראשון הקרוב הוא צפוי להיפגש עם ירון ביבי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל. לא מן הנמנע שבפגישה הזאת יוכרע גורל הדיונה.
ממינהל מקרקעי ישראל נמסר: "תהליך אישור הכרייה בסמר עבר דרך ארוכה ואושר בשנית לפני כשלוש שנים. במסגרת אותו תהליך שותפו רשות שמורות הטבע, המשרד להגנת הסביבה וארגונים ירוקים נוספים. בעקבות הוצאת המכרז עתרו לפני כשנתיים גופים ירוקים מקומיים אחרים נגד התוכנית, אך כל טענותיהם ותביעותיהם נדחו בבית המשפט המחוזי וכן בבית המשפט העליון. במקביל אושרה לאחרונה תוכנית שקידם המינהל לשמורת הטבע שגודלה כ-1,300 דונם, שתפקידה לשמר את דיונות החול באזור".
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם