לאכול חיה מתה: איך כולם זורמים עם זה בכיף?
כל יום עצמאות מזכיר מחדש: את המנגינה הצורמת הזו - זלילה לאומית של הררי בשר - ייקח עוד הרבה זמן להפסיק
במהלך השנה אני לפעמים מתפתה לחשוב שדברים מתחילים לזוז לכיוון הנכון: הארגונים העקשנים רושמים לא מעט הצלחות במאבקים לשיפור היחס המזעזע שלנו לחיות, יש אפילו שדולה של חברי כנסת שרתומים לעניין, ההבנה שתעשיית הבשר היא אחד האסונות הסביבתיים הגדולים של המאה ה-21 היא כבר עמדה רשמית של האו"ם. בכמה מקומות זניחים בעולם (קליפורניה) ואפילו בקומץ מסעדות בתל אביב הכריזו על שני צמחוני, ובעיר שלנו יש המון מה לאכול שלא עשה פעם קוקוריקו או מווו. אבל אז בא יום העצמאות ומחזיר אותי לקרקע.
בעצם, זה מתחיל לפני החג, במדורי האוכל בעיתונים. אהרוני, רוסו האימא ורוסו הבת _שתיהן כותבות נהדר), כל השפים הבכירים בגיבוי שלל מוספים מיוחדים מתגייסים לדיון מעמיק בשאלה איך להפיק את המקסימום מטלה שחוט או מעגל
יצחק בשביס זינגר כבר ציין שעבור בעלי החיים "כל יום טרבלינקה". מבחינה מספרית, אגב, הוא היה אופטימי.
האם מה שהיה הוא שיהיה, או אולי הקולגות שלי בעיתונים מפספסים את תהליך השינוי המסוים שבכל זאת עובר על העולם, ומפגרים אחרי המציאות בכמה צעדים? במציאות היום-יומית שלי אני פוגש יותר ויותר אנשים שנמנעים מאכילת בשר, ואפילו מאכילת מוצרים מבעלי חיים. יכול להיות שאני חי בבועה, אבל אם ג'יימי אוליבר בכבודו ובעצמו מסביר לעם הבריטי איך אפשר להפחית משמעותית את צריכת הבשר, כנראה הבועה הזו כבר לא כל כך קטנה.
כן, אני יודע, בעצם כתיבת השורות האלה אני דוחק את עצמי לעמדת המטיף הנודניק שמנסה להרוס לכולם את התיאבון אבל נכשל בגדול. הוא מצליח רק בדבר אחד - להמאיס את עצמו, וזה עוד לא הציל אפילו כבשה אחת. לפני 15 חודשים, כשהפסקתי לאכול בשר, נשבעתי לעצמי לא להיקלע לנישה הזאת. הנה כי כן, גם אני צבוע כמו כולם: יש הרבה דברים שאני מוכן לריב בגללם, או לפחות להתווכח עד לב השמים; יחס לבעלי חיים, כמעט אף פעם, הוא לא אחד מהם.
כשהילדים שלי מראים קצה של כוונה לזרוק פיסת לכלוך ברחוב, הם מקבלים הרצאה שמוציאה להם את החשק לטנף את העיר ב-50 השנים הבאות. כשהם אוכלים סטייק, ולצערי זה משהו שהם מאוד אוהבים לעשות, אני לא אומר להם מילה. אתם יודעים - חופש הבחירה וכל הבלה בלה הזה.
חופש הבחירה הזה אחראי לניחוח שעולה עכשיו מהמטבח הצמוד לחדר העבודה שלי. אשתי שאי-שם בגיל שש החליטה שהיא לא מסוגלת להעביר בשר בבית הבליעה שלה - עומדת שם ומכינה לילדים המבורגרים ביתיים. זה לא שכל יום במטבח שלנו הוא יום העצמאות, אבל פעם-פעמיים בשבוע הקרניבורים הקטנים מקבלים את המנה שלהם.
מה יש להגיד, לבשר מטוגן או צלוי יש ריח טוב. אם יש דבר שמצליח לגרום לי מדי פעם להתגעגע לתת ביס בנתח בשר עסיסי זה הארומה. מכל בחינה אחרת, המחשבה על אכילת חיה מתה גורמת לי צמרמורת, ואני שואל את עצמי איך רוב בני האדם - כולל אנשים נפלאים ומוסריים לגמרי - זורמים עם זה כל כך בכיף.
מקובל להסביר את האדישות האנושית כלפי מיליארדי בעלי חיים שנטבחים בתעשיית המזון בווילון שמפריד בינינו לבין התעשייה הזו. חומת ההדחקה מתחילה כידוע בשמות - אנחנו הרי אוכלים "בקר" ולא סתם פרה, "עוף" ולא תרנגולת, שלא לדבר על שמות כמו "נקניק" או "קרפצ'יו" שיוצרים ניתוק תודעתי מוחלט בין מנת הגורמה שמונחת בצלחת לבין היצור שפעם חי, נשם ובעט (אם בכלוב שלו היה מספיק מקום).
ההדחקה נשענת גם על ההסתרה - רוב הזמן מצליחים להסתיר מרוב האנשים את פרצופם האמיתי של הלולים שבהם מגדלים פטמים (תרנגולות לבשר) ושל המשחטות שבהן העגלים והפרות מגיעים לדרכם האחרונה. נדמה לי שזה מה שהטה אצלי את הכף: במסגרת עבודתי אני נחשף לעתים קרובות לאחורי הקלעים של מה שמכונה "תעשיית המזון מהחי". מדובר בבית החרושת הציני והאכזרי ביותר בעולם.
אז בוקר אחד קמתי בהחלטה להפסיק לפרנס את בית החרושת הזה. אפשר להיכנס לפלפולי מוסר ופילוסופיה, אבל את מה שהרגשתי ניתן לסכם בשלוש מילים ששמורות אצל הבריטים למקרים כאלה: It's not done.
בספרו המצוין והמדובר "לאכול בעלי חיים",ג'ונתן ספרן פוייר מעמת את אוכלי הבשר עם השאלה מה היה קורה אם היו מכניסים לתנור גם את הכלב או החתול הפרטי שלהם. אחת התמונות האבסורדיות בחייה של המשפחה המודרנית מתרחשת כאשר כולם מסובים לשולחן, רקסי הכלב מסתובב ומקשקש בזנב, בעוד על השולחן מונחת גווייתו של בעל חיים עם קצת פחות מזל.
אין שום הוכחה לכך שלפרות, לתרנגולות ולצבאים יש פחות רגשות או אינטליגנציה מאשר לכלבים ולחתולים. במשך השנה נדמה לי שההבנה הזו מחלחלת ליותר ויותר אנשים, חודרת לעוד ועוד פינות בשיח הציבורי שלנו. עד שבא יום העצמאות ומזכיר שאת המנגינה המחרידה הזו ייקח עוד הרבה זמן להפסיק.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם