מבוסס על סיפור אמיתי: הסופר הססגוני מהעמק
"קריאה אחרונה לעמק ססגון" הוא ספר לא שגרתי, שמתאר מאבק סביבתי בכישרון גדול ובלי לשעמם לרגע. האם יהיה למאבק ולספר הפי אנד? בקרוב ההכרעה
ואכן, חלפו שבועות ארוכים עד שנטלתי שוב את הספר לידיי. קראתי את העמודים הראשונים כמעט במקרה, ומאותו רגע לא יכולתי להפסיק. יניב גולן, התברר, הוא לא רק לוחם סביבה בלתי מתפשר. יש לו תכונה נדירה הרבה יותר, ולא רק בקרב פעילים ירוקים צרובי שמש ומחאה: הוא כותב עתיר כישרון. בתום
למעשה, המאבק על עמק ססגון נולד מהעבודה העיתונאית של גולן, שבתוקף תפקידו נחשף לתוכניות הבנייה בעמק וצלל לתוך תחקיר מקיף שאותו פרסם בעיתונו. "קריאה אחרונה לעמק ססגון" הוא ספר מהנה בגלל הכתיבה של גולן, וספר חשוב בגלל הפרשה שהוא מתעד. הוא מגולל, צעד אחרי צעד, מייל אחרי מייל וישיבה אחרי ישיבה, תוך הקפדה נדירה אך לא טרחנית על הפרטים, את התפתחותו של מאבק סביבתי בישראל.
גולן משחזר איך הגיע בפעם הראשונה למסקנה שמשהו כאן לא בסדר, שהעובדה שיואב איגרא, הבעלים של מלון "הרודס" האילתי, קיבל את כל האישורים לבנות "מרכז נופש מדברי" בעמק הקסום עדיין לא אומרת שזה מה שבאמת צריך להיות (או בלשונו של המחבר: "אין לנו מושג מה יהיה, אנחנו יודעים רק מה ראוי שיהיה") ; איך התחיל לגייס קומץ חברים מקיבוצי הסביבה ולהקים "ועד פעולה", אותו צירוף מילים לוחמני שמטיל בשנים האחרונות חיתתו על כל בעל הון בסביבה; וכמובן, איך הכין מצגת ועצומת מחאה, הפיץ אותן באמצעות המייל הפרטי שלו ועקב נרגש וחסר נשימה אחרי קצב התפשטותה ברשת:
"אחרי מספר ימים של דשדוש החל פתאום מבול של חתימות", הוא כותב, "כמה מדי דקה. הילדים ואני יושבים מול המחשב, מרפרשים ב-F5 ורואים את השמות מצטברים בקצב. זאת אומרת שברגעים אלה ממש עשרות אנשים צופים במצגת". לימים , אגב, מספר החותמים על העצומה חצה את ה-33 אלף.
כעיתונאי וכתושב המרכז הסתקרנתי למקרא התיאורים של מערכת היחסים שגולן וחבריו ניהלו עם התקשורת, שבמרכזם ניסיונות ההבקעה לתודעה של עיתונאים ושל ציבור שרובו יושב מאות קילומטרים מהמקום הקסום עליו הם נאבקים. גולן ושות' לוקחים כל סירוב וכל ביקורת באופן אישי ורגשי - פריבילגיה ששום פוליטיקאי ציני לא יכול להרשות לעצמו - עד כי נדמה שמי שלא אומר "ססגון" שלוש פעמים לפני כוס הקפה הראשונה של הבוקר זוכה אצלם כמעט למעמד של חשוד בבגידה.
לך תסביר שהארץ מלאה מאבקים מקצה ועד קצה, כולם חשובים, כולם זקוקים וראויים לסיקור, כולם היו בנינו. מצד שני, בלי הנחישות העיוורת הזו, בלי יכולת ההתמדה הכמעט לא שפויה, בלי האמונה היוקדת שגורמת לעתים לפעילי סביבה לעורר עליהם כל כך הרבה אנטגוניזם, לא היה להם סיכוי לנצח.
המאבק על עמק ססגון, שכיית טבע שבאמת לא צריכה להפוך לדיסנילנד במדבר, עדיין לא תם: לספר הזה - וגם זה חלק מייחודו - אין סוף. הוא אמנם נכתב כדי לתעד ולספר, אבל גם כדי להשפיע. הוא חלק מאסטרטגיית המאבק. גורלו של עמק ססגון יוכרע בשבועות הקרובים, כשוועדת התכנון של מחוז דרום תתכנס להצבעה ותחתום את המאבק בתום ארבע שנים.
אלמלא המאבק, הדחפורים כבר מזמן היו מכסים בבטון את אדמת העמק, בית המשפט לא היה נכנס בעובי הקורה וחברי הוועדה הנכבדים לא היו מטריחים את עצמם ויוצאים במו רגליהם אל המדבר, כדי להתרשם מכלי ראשון מנוף הקדומים שעליו הם הולכים להצביע. בעמוד הראשון של הספר, מניח המחבר על השולחן שאלה פשוטה: "מה עדיף - להודות בטעות, או לעשות אותה?". בשבועות הקרובים נדע מהי התשובה של מדינת ישראל לשאלה הזו.
את "קריאה אחרונה לעמק ססגון" אפשר להזמין במחיר מוזל באתר המאבק.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם