תחנות הכוח הסולארית נופלות בין הכיסאות
רגע לפני שתקום עוד תחנה פחמית, מי מפריע לחזון הסולארי? התנגדות חברת חשמל, המחיר שהצרכנים ישלמו ואפילו גילויי הגז
כפי שזה נראה (במיוחד לאחר ההחלטה אתמול) מתקתק השעון לטובת התחנה הפחמית: משנה לשנה גדלה אוכלוסיית המדינה, עולה רמת החיים, ואיתן עולה הביקוש לחשמל. כל עוד ייצור החשמל איננו גדל בהתאמה, לא רחוק היום והרחבת התחנה הפחמית תהפוך לכורח המציאות. למעשה, שנות דחיית התוכנית הן שנות מבחן עבור יכולתם של מקורות אנרגיה מתחדשים להשתלב בצורה משמעותית במשק החשמל הלאומי. מדוע אם כן, לא חלה התקדמות ממשית בתחום זה?
ראשית, מעט נתוני מפתח: הנזקים לבריאות האדם ולסביבה בהפקת קוט"ש אחד בתחנת כוח פחמית לעומת הפקתו בתחנת כוח פוטו-וולטאית הינם ביחס של 1:10. זאת על-סמך ניתוח מחזור-חיים אשר בוצע על ידי סטודנטים במכון ויצמן בשיטת האקו-אינדיקטור, התואמת את הנחיות התקן 14040 של ארגון התקינה הבינלאומי; תחנות כוח סולאריות בעלות יכולת ייצור של מאות מגה-וואט (בדומה לתחנות הכוח חיפה ורדינג למשל) מספקות כיום חשמל לצרכנים בארה"ב, קנדה, ספרד, ומדינות נוספות; בישראל שילוב ייחודי של רמות קרינה מהגבוהות בעולם מחד, וידע וניסיון בטכנולוגיות ייצור חשמל מאנרגיה סולארית מאידך. לאור שפע יתרונותיה של ישראל בתחום, ובהשוואה להתקדמות שחלה במדינות רבות בעולם, הקפיאה על השמרים מעוררת תמיהה.
מפתיע לגלות כי משרד התשתיות
במציאות שנוצרה, מובן כי מסירת תחומי אחריות נוספים בידי חברת החשמל הינה מנוגדת למדיניות ששאפה לצמצם את חלקה של החברה במשק החשמל. ברוח זו מסרה המדינה את המשימה הגדולה של הקמת תחנות כוח סולאריות בידי יזמים פרטיים. לא זו בלבד כי יכולת הייצור של תחנות כוח כאלה מטבעה מוגבלת על ידי היקף ההשקעה של היזמים, אלא שהן חייבות להסתמך על תשתית ההולכה והאספקה של חברת החשמל, אשר בה הן מתחרות.
אין זה פלא אפוא, כי במציאות הנוכחית חברת החשמל אינה תומכת בהקמתה של תחנת כוח סולארית: מהלך כזה בהכרח יבוא על חשבונה. שלא באשמתה, שלחה רפורמת ההפרטה במשק החשמל את חזון התחנה הסולארית שוב אל בין הכיסאות. פרדוקס נוסף המהווה חסם בפני עצמו הוא המחיר לצרכן.
אין זה סוד כי ייצור חשמל ממקורות מתחדשים הינו יקר יותר, ולכן לא ניתן לצפות כי היצרנים הפרטיים יתחרו בהצלחה בחברת החשמל. המעבר לייצור חשמל מאנרגיה סולארית יצריך העלאה מסוימת של התעריפים; אולם אין הכרח כי ייקור שכזה יפגע בצרכנים מהשכבות החלשות: משקי בית בעשירון העליון צורכים בממוצע פי 13 (!) יותר חשמל מאשר אלו שבעשירון התחתון, נתון הקורא לפיצול של התעריפים לפי מידת הצריכה.
קום תקום בישראל תחנת כוח סולארית. כדי שנזכה לראותה בימינו, כדאי לשים לב לנקודות הבאות: שליטתה של חברת החשמל במשק החשמל הישראלי מחייבת את מעורבותה במשימה. על משרד התשתיות הלאומיות להטיל עליה את המשימה, או לחילופין ליצור שיתוף-פעולה בינה לבין יזמים פרטיים, בתנאי שיוכיחו כי ביכולתם לענות על ביקושים הדורשים ייצור בהיקפים של מאות מגה-וואט.
נדרשת רפורמה בתעריפי החשמל אשר תכשיר את הקרקע למימון של ייצור חשמל מאנרגיה סולארית. בנוסף, על הממשלה לשקול מתן סובסידיות, מתוך הבנה כי מחירו האמיתי של הפחם (כולל השפעותיו המזיקות על בריאות האדם והסביבה) גבוה לאין שיעור.
נוכח הבשורות האחרונות בדבר גודלם של מאגרי הגז הטבעי שבידי ישראל, יש לשוב ולהסביר כי למרות היותו הדלק המועדף, הרי שבשריפתו פולט הגז הטבעי כמויות פחמן דו-חמצני הנופלות אך במעט מאלו הנפלטות בשריפת דלקים אחרים. למעשה, אין כיום תחנת כוח הנקייה במאת האחוזים, אולם תחנת כוח סולארית קרובה לכך פי עשרות מונים.
הכותב, תמיר קליין, המחלקה למדעי הסביבה וחקר האנרגיה, מכון ויצמן למדע, רחובות.
כל הכתוב במאמר הוא עמדתו של תמיר קליין בלבד ואיננו בהכרח מייצג את עמדת מכון ויצמן למדע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם