לא רק שאלה מדינית: המשבר האקו-דמוגרפי
אי אפשר לטפל בבעיית שינוי האקלים מבלי לטפל בדמוגרפיה. אם לא תשכיל ישראל להצטרף בהקדם אל שאר העולם, נשלם כולנו את מחיר
קחו כל בעיה סביבתית והכפילו אותה בגודל האוכלוסייה: שתיית פחית אחת ביום תהפוך מיד למזבלה שלמה. פיצוץ אוכלוסין משמעותו פחות מים לכל אחד מאיתנו, יותר מכוניות בכבישים, ופחות אוויר לנשימה. משבר אקולוגי ומשבר דמוגרפי בהכרח כרוכים זה בזה.
מזה מאה שנים מתנהל בארצנו מרוץ דמוגרפי חסר-תקדים בעוצמתו. המשבר האקו-דמוגרפי הוא כלל-עולמי, אבל בישראל הגיע לממדים המדאיגים ביותר. בישראל וברשות הפלסטינית מצטופפים כיום כ-11 מיליון בני-אדם. בדומה למספר תושבי יוון למשל, אלא ששטחה של יוון גדול פי חמישה משטחן הזעיר של השתיים ובכלל זה הנגב הנטוש.
בעיית השטח אף איננה הדחופה ביותר, קודמות לה בעיית הפסולת המצטברת במהרה, מגבלות משאבי המים והאנרגיה, ועוד. לפני 63 שנים בלבד חלקו משאבים אלו לא יותר משני מיליונים, ומאז גדלה האוכלוסייה פי חמישה ויותר, בעוד המשאבים הולכים ומצטמצמים.
כל עוד נמשכה העלייה, הצליח הגידול באוכלוסיה היהודית להדביק את הריבוי הטבעי של המיעוט הערבי. אולם כיום נמצאים כבר מעל 40% מהיהודים בישראל, ביניהם כל יהודי רוסיה, אסיה, ואפריקה. יתר היהודים, החיים במדינות עשירות באמריקה ובאירופה, מעדיפים להישאר בארצותיהם מאשר להצטרף למדינתנו הצפופה והלחוצה.
חישוב פשוט יגלה כי בקצבי הגידול הנוכחיים, כבר בשנת 2025 (!) תשתווה בגודלה האוכלוסייה הפלסטינית והערבית-ישראלית לזו היהודית. בשנת 2040
במאה שנים של מרוץ דמוגרפי עלה נושא גידול האוכלוסייה לדרגה של טאבו, הנמצא בקודש הקודשים של החברה הישראלית. על שינוי המדיניות להתחיל בשבירת קוד השתיקה: המשבר האקו-דמוגרפי הינו הבעיה הסביבתית הדחופה בישראל, בעלת השלכות לאומיות מהשורה הראשונה, ולכן ראויה לעמוד בראש סדר-היום הציבורי.
כבר בשנת 2000 דיווחו הכלכלנים יורם מישר מהאוניברסיטה העברית וצ'ארלס מנסקי מאוניברסיטת שיקאגו כי המדיניות הישראלית לתמיכה בילודה הינה הנדיבה בעולם, והיחידה שבה עולה סכום הקצבה עם מספרו של הילד במשפחה. הצלבה של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לאורך השנים עם השינויים בגובה קצבאות הילדים של המשרד לביטוח לאומי מעלה תמונה מאלפת. בתחילת האלף קיבל כל ילד חמישי ומעלה 850 שקל בחודש, ואז עלתה הילודה ל-145 אלף לידות בשנה, מתוכן 41 אלף של ערביי ישראל.
לאחר שקוצצו מעט הקצבאות ב-2003, ירד שיעור הריבוי ל-143 אלף לידות בשנה, מתוכן רק 38 אלף של ערביי ישראל. אך ב-2006 חזרו הקצבאות לרמתן הגבוהה ובתגובה עלה שוב שיעור הריבוי. זיקה חזקה זו מוכיחה את (1) אפקטיביות הקצבאות ככלי לעידוד הגידול ו-(2) רגישות האוכלוסייה לגובה הקצבאות, אשר נועדו לצמצם את העוני אך בפועל מכניסות אליו עוד ועוד ילדים.
המפתח לפתרון צפון בנקודה השנייה: ביטול הקצבאות יביא בהכרח לתיקון בריא בגידול הדמוגרפי הנוכחי. במקביל לצעד זה על הממשלה ליזום קמפיין תכנון המשפחה והעצמת נשים, הכולל עידוד עבודה והשכלה בקרב נשים לשם דחיית גיל ההיריון וריווח בין הריונות. נשמע לכם דמיוני? קמפיינים כאלה פועלים בהצלחה כבר שנים בארה"ב, מכסיקו, אפריקה, לבנון, ואפילו באפגניסטן וברפובליקה האסלאמית של אירן.
המשבר האקו-דמוגרפי טומן בחובו את מרבית הבעיות הסביבתיות של ישראל. התמעטות השטחים הפתוחים, פליטת גזי חממה, משבר המים, עודפי הפסולת, ועוד – כולם תוצאה ישירה של גידול אוכלוסייה מהגבוהים בעולם, באחת המדינות הקטנות בעולם. ההשלכות מרחיקות-לכת, החל בביטחון לאומי (עקב שינוי המאזן הדמוגרפי) וכלה בעליית מחירי הדירות (המשקפים עלייה מתמדת בביקושים). במרבית מדינות העולם שולטת כיום מגמת המעבר למדיניות בת-קיימא, כפי שמספר דוח קרן האוכלוסייה של האו"ם: אי אפשר לטפל בבעיית שינוי האקלים מבלי לטפל בדמוגרפיה. אם לא תשכיל ישראל להצטרף בהקדם אל שאר העולם, נשלם כולנו את מחיר המשבר האקו-דמוגרפי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם