מהפכה בהמתנה: חוק האריזות בדרך למימוש
בשוהם התחילו השבוע לקנוס תושבים שלא ממחזרים. בעשרות ערים ויישובים כבר עושים קומפוסט. מהפכת הפסולת שוטפת את ישראל, אבל לא הכל הולך חלק: חוק האריזות הגדול נכנס לתוקף ב-1 ביולי, אבל בשטח לא קורה הרבה. בינתיים המיחזור מדשדש, והעקיצות ההדדיות פורחות
ברחובות שוהם לא נרשמו מחזות של הבערת צמיגים. אולי משום שאיש לא רצה להיות אחראי למיחזור הצמיגים בתום ההפגנה ואולי מפני שישראלים רבים מפנימים את העובדה שהסטנדרטים האירופים של טיפול בפסולת עושים את דרכם לכאן במהירות.
ליבנה, ראש מועצת שוהם, יודע שעבור ישראל זה צעד חלוצי, אבל לטעמו הוא בסך הכל משתף את התושבים בתיק שהמדינה הפילה עליו: "אנחנו נמצאים בתקופה שבה הכל משתנה, ורשות מקומית שלא תמחזר ותפחית את כמויות האשפה תיקנס בסכומים גבוהים. מהרצון הטוב של אזרח פלוני לא נוכל לחיות, צריך מערכת נורמטיבית חדשה שתאפשר לנו לחייב בעלי עסקים ותושבים למחזר ולהפריד אשפה. מובן שהחלק שלנו הוא לספק להם כמה שיותר תשתיות ופחים מכל הסוגים. לאלף משפחות, כחמישית מהיישוב, כבר יש שני פחים במטבח, והן מפרידות את האשפה הביתית ליבשה ורטובה. עד סוף השנה נכסה את כל שוהם".
ומשפחה שתצפצף ותשליך את קופסאות הקוטג' לפח של הפסולת האורגנית תחטוף קנס?
"כן. זה הרעיון".
איך אוכפים את זה? אנשי המועצה יסתובבו ברחובות ויחטטו בפחים?
"כבר היום עושים זאת. כרגע זה בעיקר לצורכי הסברה, כדי לוודא שאנשים מבינים מה צריך להשליך לאיזה פח. מסבירים להם שאסור לערבב בין פסולת יבשה ובין שאריות מזון, כי אם ההפרדה לא תתבצע כמו שצריך, הסיכוי שאפשר יהיה לעשות מהפסולת האורגנית קומפוסט שואף לאפס, וכל המאמץ יהיה לחינם".
איך אוכפים את התקנה הזאת בבתי דירות עם פח משותף? לך תתפוס את הדייר שעשה דווקא וזרק שעון מקולקל לפח האורגני.
"באמת הרבה יותר קל לעבוד מול בתים פרטיים שיש בהם פח משלהם, אבל גם בבניינים משותפים יש דרכים לאכוף. בפסולת יש הרבה סימני זיהוי שמאפשרים לאתר את מי שזרק".
מהפכת הפסולת שוטפת את ישראל. במונחים של מדינה שבה מהרגע שמחליטים להקים רכבת קלה ועד הנסיעה הראשונה חולפים בממוצע 3 דורות, מדובר במהפכת בזק. הכל התחיל כשגלעד ארדן התיישב על כס השר להגנת הסביבה, מיפה את המצב הסביבתי העגום והבין למגינת ליבו שרוב ההיבטים הסביבתיים המשמעותיים בהתנהלותה של המדינה לא תלויים בו: התחבורה כפופה קודם כל לשר התחבורה, האנרגיה לשר התשתיות, המים לרשות המים והשטחים הפתוחים לשרי הפנים והשיכון. בכל התחומים האלה השר להגנת הסביבה יכול לנהל בעיקר קרבות בלימה, למזער נזקים. בפחי האשפה, לעומת זאת, יש לו מנדט להוביל שינוי אמיתי.
לשינוי הזה, שאמור להקפיץ את ישראל משיעורי מיחזור של מדינת עולם שלישי למקום סביר במרכז טבלת ה-OECD, יש שתי זרועות: את הראשונה מרגישים בימים אלה בשוהם ובעשרות יישובים נוספים.
רבבות משפחות ישראליות כבר הציבו במטבח שני פחים, חום וירוק, ומתרגלות את הפרדת האשפה לשני זרמים. המטרה: במקום ששאריות המזון, שבמדינה עתירת ירק ופרי כמו ישראל מהוות כ-40% מהפסולת, יישלחו לאתרי הטמנה, שם הן תופסות שטחי ענק יקרים, תוססות ופולטות גזי חממה
תהליכים שמתרחשים במהירות הם חידוש מרענן במציאות הישראלית המסורבלת, אבל הם גם הימור גדול. כדי שהמהפכה של הפרדת האשפה לא תהפוך לפלופ לאומי, צריכים לקרות כמה דברים במקביל. למשל, הקמת מתקני קצה לטיפול בפסולת האורגנית, כאלה שמסוגלים להפוך אותה לקומפוסט או לאנרגיה. כיום פזורים ברחבי הארץ מתקנים ספורים כאלה. אם עיר בסדר הגודל של תל־אביב, למשל, תתחיל מחר בבוקר לאסוף שאריות מזון ממאות אלפי משקי בית, לא יהיה לה לאן לשלוח את האוצר הזה.
השבוע הקצה המשרד להגנת הסביבה 300 מיליון שקל לטובת הקמת 25 אתרים כאלה בכל הארץ, אולם במוסדות התכנון בישראל, כידוע, עלולים לחלוף יובלות מרגע שהתוכניות משורטטות ועד ששערי המתקנים נפתחים. בכנס המיחזור השנתי של עמותת אדם, טבע ודין, שהתקיים שלשום בגני התערוכה בתל-אביב, הודה ארדן שהאפשרות הזאת מדירה שינה מעיניו: "לפעמים אני לא נרדם בלילה ולא כביטוי", אמר, "אני שוכב וחושב על מצב שבו מיליון וחצי אזרחים יפרידו אשפה, והכל יגיע לאתרי הטמנה כי מתקני הקצה עדיין יהיו תקועים בוועדות המחוזיות".
הזרוע השנייה של מהפכת הפסולת היא חוק האריזות, שמתייחס לאריזות שמהוות כ-20% ממשקל הפסולת בישראל. החוק הזה מכניס למרכז הזירה - לצד המשרד להגנת הסביבה, לצד הרשויות המקומיות ולצדנו, האזרחים שיורדים בבוקר עם שקית האשפה - שחקן כבד נוסף: התעשיינים. חוק האריזות הוא בעצם גרסת מגה של חוק הפיקדון הוותיק, אשר מחייב את החברות שמייצרות בקבוקים לאסוף ולמחזר אותם.
על־פי חוק האריזות, כל מי שמייבא, מייצר או משווק מוצר בישראל, מחויב לאסוף את אריזת המוצר ולדאוג למיחזורה. תנובה אחראית לקופסת הקוטג', שטראוס למילקי, אסם לשקית הבמבה וחוגלה קימברלי לאריזות הטיטולים. היישום של החוק המורכב הזה, שדומה למודל המוצלח שעובד בבלגיה, אמור להיות מורגש בכל בית בישראל. הבעיה היא שהחוק נכנס לתוקף לפני שבוע בדיוק, ב-1 ביולי; ומכיוון שאנחנו חיים כאן, אנחנו יודעים שדבר לא קרה.
האמת היא שמאחורי הקלעים קורה לא מעט. הציפייה שתהליכים סבוכים ועתירי בירוקרטיה ולוגיסטיקה יעמדו בלוחות הזמנים שהמחוקק קצב להם - כנראה קצת מוגזמת במציאות הישראלית. מנגד, המהירות שבה חוק האריזות המורכב דהר דרך כל תהליך החקיקה, יצרה רף ציפיות גבוה. פרופ' אופירה אילון ממכון שמואל נאמן בטכניון אמרה בכנס המיחזור שהחוק עבר "במהירות של ספידי גונזלס". אבל לחוקק זה דבר אחד ולבצע זו כבר אופרה אחרת.
השלב שבו צריך לעבור ממילים למעשים מעמיד במבחן את מערכת היחסים העדינה שנרקמה במפתיע במהלך העבודה על החוק בין 3 קודקודי המשולש: המשרד להגנת הסביבה, התעשיינים ואדם, טבע ודין שאנשיה ממלאים תפקיד מרכזי בקידום מהפכת הפסולת מיומה הראשון. מבחינה היסטורית, מדובר ביריבים מרים. במשך שנים הם לא החמיצו הזדמנות להתכתש בכל צומת סביבתי. והנה, בראש ההזמנה לכנס שנערך שלשום במרכז הירידים התנוססו שני סמלילים: מימין זה של אדם, טבע ודין, משמאל זה של התאחדות התעשיינים. רוני קוברובסקי, מנכ"ל קוקה-קולה, החמיא לפעילות של ארגוני הסביבה והזכיר בחיוך שבעבר קיבל מהם את אות "הגלובוס השחור". אנשי אט"ד, מצדם, פרגנו לשיתוף הפעולה של התעשיינים. אחד הנוכחים באולם הציע כותרת: "וגר זאב עם כבש".
אך מומלץ להמתין מעט לפני שמכריזים על הולדתו של מזרח תיכון חדש. המבחן האמיתי, כאמור, מגיע עכשיו, בשלב הביצוע של החוק. כדי לעמוד ביעדים שהחוק הציב, מיחזור של 60% מפסולת האריזות בישראל (היעד לשנה הראשונה הוא 30%; כיום ממוחזרות כ-23% מהאריזות), הקימה התעשייה את תמי"ר, ראשי תיבות של "תאגיד מיחזור יצרנים בישראל". תמי"ר, גרסה מוגדלת של אל"ה (תאגיד איסוף הבקבוקים), הוא הגוף שאמור בשם התעשייה להגיע להסכמים עם הרשויות המקומיות, לקבל מהן את פסולת האריזות ולהעביר אותה למיחזור במפעלים המתמחים בהתאם לזרמים השונים - פלסטיק, מתכת, זכוכית או נייר. נדבך חשוב בחוק היא הסנקציה הכואבת שתופעל כלפי התעשיינים אם לא יעמדו ביעדים: קנס כבד של 2,500 שקל לכל טון אריזות שלא מוחזר.
עם מייסדיו של תמי"ר נמנים כמה מהגופים הגדולים בתעשייה: תנובה, אסם, שטראוס, יוניליבר, חוגלה קימברלי, שופרסל, מאפיית אנג'ל, החברה המרכזית למשקאות ויפאורה-תבורי. דבר לידתו של התאגיד פורסם בעסקים לפני כ-4 חודשים. יש לו כבר מנכ"ל (קובי דר, שקודם כיהן כמנכ"ל אל"ה), אבל בשלב הזה הוא מנוע מלצאת לדרך. הסיבה: טרם קיבל את חותמת ההכרה מהמשרד להגנת הסביבה.
החוק קובע כי הגוף שיעסוק בטיפול בפסולת צריך להגיש למשרד להגנת הסביבה תוכניות מפורטות, כספיות וביצועיות ולקבל את אישורו. אך בינתיים יש פער בין התוכניות שהגישו התעשיינים לבין הציפיות של אנשי המשרד. גורמים בתעשייה ניסו השבוע להמעיט במשמעות המחלוקות וטענו ש"הגשנו מסמכים בהתאם לאופן שאנחנו רואים את השוק בנקודת הזמן הזו, ועכשיו יש דין ודברים על הפערים. אנחנו מאמינים שזה רק עניין של זמן עד שנקבל את האישור".
במשרד להגנת הסביבה נשמעו מפויסים פחות. "התעשיינים רוצים לנצל את החוק לרעה", אומר גורם במשרד, "יש הרגשה שהם עדיין לא מבינים את המחויבות שלהם. הם חושבים שנאשר להם תאגיד עם אפס הון עצמי ועם אפס כסף, ואז יום אחד הוא יפסיק לתפקד. הם צריכים להראות רצינות רבה יותר".
הנימה הלוחמנית הזאת קיבלה ביטוי גם בנאום הפתיחה שנשא השר ארדן בכנס המיחזור. אחרי כמה דברי נימוסין והחלפת מחמאות הדדית נשלפו הציפורניים: "אני מאוכזב", אמר ארדן, "היו לי יותר ציפיות מהתעשייה. מדברים הרבה על הריכוזיות במשק, אבל לריכוזיות הזאת אמור להיות גם יתרון - יכולת ביצוע גבוהה. אני מצפה לראות את יכולת הביצוע הזאת גם בהגנה על הסביבה, לא רק במכירות. כולנו מכירים את ההבדל בין מחלקת שיווק ומכירות שלא מצריכה המתנה במשך יותר מכמה שניות, לבין מחלקת שירות לקוחות שמייבשת אותך על הקו. כשהתעשיינים רוצים למכור יוגורט חדש, תוך שתי דקות הקמפיין מוכן והדיילות כבר מסתובבות בסופר. כשצריך למחזר, עוברת יותר מחצי שנה מאז אישור החוק והתאגיד עדיין לא עומד בדרישות".
לאחר שניים-שלושה מושבים הגיעה התשובה מד"ר רוברטו דלה רוקה, טיפוס ססגוני ומנהל איכות הסביבה והבריאות בשופרסל. דלה רוקה ניצל את ההזדמנות כדי למחות על המתקפה נגד התאגידים: "אני רוצה להזכיר שאני חי בישראל, 12 אלף העובדים שלנו חיים בישראל, וגם הילדים שלנו חיים כאן, אנחנו לא מנותקים. שילמתי דמי חבר לארגון סביבה עוד לפני שחלק מהאנשים פה נולדו. אם לא הספיק לנו הקוטג', עכשיו הופכים אותנו לאנשים הרעים גם בדבר המיחזור. כולנו יושבים באותה הסירה, ואם היא תטבע איש לא יידע לזהות אם הגופות שיצופו שייכות למשרד להגנת הסביבה, לשופרסל או לרשות המקומית".
גם אם ההכרה המיוחלת בתמי"ר תינתן בקרוב, לא יסתיים מרוץ המכשולים בדרך ליישום החוק. כדי לממש את החוק יצטרך תמי"ר להגיע להסכמים עם הרשויות המקומיות: הרשויות הן הגוף שאחראי בישראל לאיסוף ולשינוע פסולת מבתי התושבים, ותמי"ר יידרש לתגמל אותן כנגד השירותים הללו. על-פי הקבוע בחוק, הצדדים אמורים לנהל מו"מ, ואם זה לא צולח, הם רשאים לבקש מהממשלה להקים ועדת מחירים בראשות משרד האוצר, שתשמש בורר ותייצר נוסחה שכולם ייאלצו לחיות איתה.
אולם משא ומתן כלל לא היה. החשדנות ההדדית בין השלטון המקומי לבין התעשיינים עשתה את שלה, והם העדיפו לפנות היישר לוועדת המחירים. "השלטון המקומי והתאגיד לא הצליחו לקיים שום דיאלוג", אומר גלעד אוסטרובסקי, ראש המחלקה המדעית באדם, טבע ודין שעוקב מקרוב אחרי מימוש החוק. "כל צד מרגיש שהשני עלול לתחמן אותו. אמרתי להם שהם גרועים יותר מהישראלים והפלסטינים - אפילו לא מסוגלים לשבת יחד".
הכדור, אם כך, נמצא בידי ועדת המחירים. ועדות בישראל, כידוע, לא מצטיינות בזריזות יתרה. לוועדה הזאת יש נסיבות מקלות - מדובר בנושא סבוך וחסר תקדים במשק הישראלי, ובין הגרסאות ששני הצדדים הניחו על שולחן הוועדה יש כנראה פער גדול מאוד. "זה לא יקרה בלחיצת כפתור", אומר גורם בשלטון המקומי, "התאגיד הכין טיוטה של ההסכם ואנחנו לומדים אותה עכשיו. בואו נגיד שצריך שניים לטנגו". הריקוד הזה, להערכת כל הנוגעים בדבר, יימשך במקרה הטוב עוד כמה שבועות לפחות.
את ההמחשה הטובה ביותר לחשיבותו של חוק האריזות מספקת הזכוכית. מבין חומרי הגלם שמשמשים לייצור האריזות שנסחרות בישראל, הזכוכית היא היחידה שנגזלת מהטבע המקומי. בנופים הקדמוניים של מכתש רמון יש כמה צלקות מכוערות עקב כריית החול שמשמש את תעשיית הזכוכית.
למעט הבקבוקים הנכללים בחוק הפיקדון, לאזרח ישראלי, שומר סביבה ככל שיהיה, אין כיום לאן להעביר את צנצנות הזכוכית הרבות שמכילות רטבים, ריבות או חמוצים. במסגרת חוק האריזות, חלק גדול מכלי הזכוכית המשומשים ייאספו ויועברו למפעל פניציה שבירוחם לטובת שימוש חוזר. כל צנצנת שתמוחזר תאפשר להפחית את היקף כריית החול במכתש.
בינתיים, עד שיושגו הסיכומים, ניצלו הנוגעים בדבר את הכנס שלשום - שנערך אגב באולם שעלה על גדותיו - עדות לכך שמדובר בנושא החם של התקופה - לעקיצות הדדיות. עו"ד אלונה שפר-קארו, מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, אמרה: "כולם מבינים את חשיבות שיתוף הפעולה, אבל זה לא אומר שהקמנו פה קומונה". קוברובסקי מקוקה-קולה רמז: "אני מציע לא לחזור לשנים שהתנהלו בהן קרבות רחוב".
גלעד אוסטרובסקי מאט"ד, למרות הכל, שומר על אופטימיות זהירה: "אני בסך הכל מרוצה שהגענו ליולי בלי שהתחילו סאבוטז'ים ודרישות לדחייה של יישום החוק. נכון שהשטח לא מוכן, אבל כרגע אני לא רואה בזה אסון. אני גם לא מזהה גרירת רגליים במכוון. איש לא מנסה להכשיל את העסק בכוונה. בסופו של דבר יש לזכור שכבר שבוע המונה דופק. יש יעדים שמוגדרים בחוק, המדידה מתחילה מ-1 ביולי, ומי שלא יעמוד ביעדים ישלם ביוקר".
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם