מזכויות מים – לצרכי מים
המים הפכו ממשאב, שמקורו בטבע, לסחורה שמקורה במפעלים ועסקים המייצרים מים. איך זה ישפיע על המזרח התיכון?
הראיה הישראלית בנושא זה, הייתה כי על רקע הקונפליקט לגבי הזכות להשתמש במים, ישראל ראתה במים נושא ליצור שיתופי פעולה- דווקא בשל היותו כל כך קריטי לתושבי האזור. לכן היו ניסיונות רבים להגיע להבנה הדדית ולהחלטות הגיוניות משותפות לגבי מים ושפכים.
במסגרת הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית, הוקמו מספר ועדות קבועות ובניהן ועדה למים ו-וועדה לסביבה. הוועדות בנושאים שונים התקשרו לשרוד את התקופות הקשות שעברו מאז. אפילו הוועדה לאיכות הסביבה התכנסה כמה פעמים אך לא שרדה בשל המסגרת הפוליטית שלא אפשרה זאת, אבל הוועדה למים שרדה וזאת כנראה משום התחושה שזהו נושא הכרחי והומניטארי ממדרגה ראשונה.
אך "המאבק על המים" במזה"ת של שנות השישים שינה פנים. השינוי המהותי ביותר, חל בעשור האחרון. בישראל, חלק משמעותי של החקלאות – הצרכן הגדול ביותר של מים - עברה לשימוש במי קולחין מטופלים, ואילו הצרכן השני בגודלו – הצרכן הביתי - עובר לשימוש במים מותפלים. שני בתהליכים אינם תלויים באיתני הטבע.
לכן , מה שהשתנה הוא הגדלתה של "העוגה" שמתוכה ניתן לצרוך. ההתפתחות הטכנולוגית שאפשרה מי קולחין מושבים או התפלה בסדרי גודל גדולים ובעלויות נמוכות יותר שינתה את המשוואה וגם את השחקנים.
מתפיסה של המים כמשאב -הנובע ממקורות טבעיים (כמו נחלים, נהר הירדן או הכנרת או אקוויפר ההר) בד בבד הפכו המים, כמו כל סחורה בשוק, ל"מוצר סחיר" (commodity ) תוצר של ייצור מלאכותי של מפעלים ועסקים המייצרים מים.
מהו המחיר?
על-פי מדדים בינלאומיים סביבתיים המודדים את העומס שמדינה מעמיסה על משאביה הטבעיים (למשל אינדקס יל), הכולל בין השאר עומס על מקורות מים טבעיים. אין חולק על כך שבמדינת ישראל יש עומס גדול על מקורות המים הטבעיים שלה, אבל זה כבר לא המדד הנכון. בישראל משתמשים בטיפות המים פעמיים ולכן המדדים הבינלאומיים המתייחסים לשימוש חד פעמי של המים אינם רלוונטיים לנו.
נראה אם כן שכעת השאלה הופכת ליותר מורכבת – מי צריך את המים ולאילו צרכים? כמה אנרגיה אנו מוכנים לשרוף על מנת לייצר את המים? האם זה לצרכים בסיסיים? למותרות? לצרכי פיתוח כלכלי או איכות חיים? מהו המחיר של המים למטרות שונות ולאזורים גיאוגרפיים שונים, וכמה מוכנים לשלם עבור מים אלו? מכאן שהסוגיה החדשה היא האיזון במשולש ומה נכון ומה גובר בין שלושת קודקודיו: מים – אנרגיה - חקלאות.
דווקא מורכבותה החדשה
של סוגית המים היא פתח לאופטימיות. המים הפכו להיות סוגיה כלכלית-סביבתית, סוגיה שניתן לעבד אותה ולכמת אותה במדדים שונים בעזרת כלכלנים ואנשי סביבה, תכנון ותשתית. המים הופכים להיות סוגיה מקצועית, שניתן להקטין בה את המידד הפוליטי-ריבוני, יתרה מכך כיום יש בידינו יותר כלים להתמודד איתה כסוגיה בת פתרון במישור הטכני.
זה המקום לציין שבעולם טרם עברו הליך מחשבתי ושיח המים הוא עדיין של זכויות. כך למשל החלטת האו"ם מיום 26 ביולי 2010 בדבר "זכויות אדם למים וסניטציה" – "הזכות למי שתייה נקיים ובטוחים וסניטציה כזכות אדם חיונית לקיום מלא של החיים ...".
לפיכך יש חשיבות גדולה שדווקא אנו נוביל את השינוי בתפיסה הקונספטואלית באשר לסוגית המים, ולעבור לחשיבה של "צרכי מים" של אזרחים במרחב האזורי תחת חשיבה של "זכויות מים" שמוזנת מתפיסה ריבונית-פוליטית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם