תחבורה ציבורית צריכה קדימות ב"זכויות הדרך"
בעוד חודש נוכל לצפות בתמונה הבאה: 500 איש נדחקים בקרונות הרכבת הקלה וממתינים שנהג במכונית פרטית יחצה את הצומת. הגיוני, לא?
סינכרון רמזורים בעיר סבוכה כמו ירושלים זו לא משימה פשוטה. מה שמדהים בסיפור העצוב של הרכבת הקלה, זה שבכל פעם מחדש נדמה שהאתגרים נוחתים בהפתעה על העושים במלאכה. תנאי ההפעלה של הרכבת נקבעו לפני 15 שנה, וכבר אז הוחלט שהיא תקבל קדימות ברמזורים. הגענו ל-2011 ורמזורים חכמים אין.
את הירושלמי הממוצע לא מעניין אם האשם מונח לפתחו של הפקיד במשרד התחבורה שלא חתם על הטופס, או של המהנדס מטעם הזכיינית שפישל בתכנון הרמזור. הוא רק שואל את עצמו אם הוא דילג במשך שנים מעל בורות בשביל להגיע מפסגת זאב להר הרצל - פחות מ-14 קילומטר - בשעה וחצי.
"לא רוצים אטרקציה תיירותית"
יותר מכל תחום אחר, הפרויקטים התחבורתיים הגדולים חושפים את הכשל הניהולי שמאפיין את רפובליקת הבננות הישראלית. כדי שפרויקט תשתיתי-תחבורתי יתרומם, שלל הזרועות והרשויות צריכות לעבוד בתיאום, יד ימין צריכה לדבר עם יד שמאל וגורם אחד צריך לתזמר את הכל.
אם רוצים תחבורה ציבורית יעילה - ורכבת קלה היא הדובדבן שבקצפת התחבורה הציבורית - צריך לתת לה קדימות ב"זכויות הדרך". בדיוק כמו שאם רוצים אוטובוסים זריזים, צריך להקדיש להם נתיבים בלעדיים. בעוד חודש נוכל לצפות בירושלים בתמונה הדמיונית הבאה: 500 איש נדחקים בקרונות הרכבת
הקלה וממתינים שנהג אחד במכונית פרטית ייחצה את הצומת. הגיוני, לא?
אז מה עדיף: השקה קרובה של מוצר פגום ואיטי או דחייה נוספת לטובת מוצר ראוי יותר? חתיכת דילמה. כששאלתי אתמול את יוסי סעידוב, פעיל ירושלמי למוד סבל בתחום התחבורה הציבורית, מה ההעדפה שלו, קיבלתי תשובה מעניינת: "אנחנו תקועים כבר עשר שנים, אז כדי לקבל רכבת שתיתן פייט אמיתי עדיף לחכות עוד כמה חודשים. הפוליטיקאים רוצים לגזור את הסרט ולהשאיר את הסיפור הזה מאחוריהם, אבל מי שבאמת משתמש בתחבורה הציבורית צריך רכבת טובה, לא אטרקציה תיירותית".
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם