עם הספר: סיפורו של הגיבור האלמוני עבד אל גני
מיהו הגיבור האלמוני עבד אל גני, שעל שמו נקרא רחוב ביפו? כיצד תיפתר הבעיה הגדולה של ה"תל אופן"? וגם: למי אבד קינדל?
בתל אביב כבר מזמן לא ראיתי ערמות גזם שרועות סתם כך באמצע כיכר, ממתינות שיואילו לאסוף אותן. על בית פינתי התנוסס שלט קטן שהסגיר את שם הכיכר והרחוב: עבד אל גני. מתחת לשמו הופיעה תוספת מסקרנת:
"נפל מידי מרצחים בהגנה על דו-קיום יהודי-ערבי". טוב , זו כבר הייתה תעלומה: ערבי שנרצח תוך כדי הגנה על הדו-קיום? ועוד מונצח על ידי עיריית תל אביב? במדינה שבה ההנצחה והזיכרון הם מונופול של צד אחד, החבר עבד אל גני היה צריך לעשות משהו מאוד מיוחד כדי לזכות בכבוד הזה.
לרגע הרהרתי באפשרות שהוא היה מעורב בפרשייה היסטורית נשכחת מימיה הראשונים של תל אביב, אבל אז הבחנתי בתאריכים שצוינו ליד שמו: 1992-1946. האיש מת, כלומר נרצח, לפני פחות מ-20 שנה , בגיל 46. מדובר בגיבור טרי. אבל מה היה מעשה הגבורה שלו?
ובכן, ב-17 במרס 1992, ימי האינתיפאדה הראשונה, הצטייד פלסטיני בסכין ובחרב, ויצא למסע דקירות ברחוב אילת. הוא הסתער על קבוצת תלמידים שהייתה בדרכה למסיבת פורים, ועבד אל גני, שעבד במוסך הסמוך, יצא וניסה להגן עליהם בגופו. האקט ההרואי עלה לו ביוקר: הוא נדקר יחד עם הנערה אילנית אוחנה. היא מתה במקום, הוא מת מפצעיו לאחר כמה שעות.
עבד אל כרים
עבד אל גני חי עם משפחתו ברחוב הקטן שכיום קרוי על שמו. שתי דקות הליכה משם ממוקם גן "השניים", גן ירוק ויפה עם מגלשה שהילדה שלי החליקה עליה השבוע שוב ושוב (ושוב). השניים שהגן קרוי על שמם הם אילנית אוחנה ועבד אל גני. ביפו יש יותר מ-400 רחובות , ספק אם ניתן למצוא עשרה רחובות שנקראים על שם ערבים. אם תרצו, אפשר לומר שמוחמד עבד אל גני מת על קידוש השם.
לילדים שלי יש תחביב חדש. רגע לפני שהסתיימה שנת הלימודים טען מישהו בבית הספר שמכוניות צהובות הן נדירות, ומאז הם צועדים ברחובות העיר, דרוכים כמו קפיץ, ועיני הנץ שלהם תרות אחרי מכוניות צהובות. מי שצועק ראשון "ילו קאר" מקבל נקודה.
במקביל, הם מתעדים את מספר הרוכבים על אופני תל אופן הירוקים שחולפים על פנינו. רק שהספירה הזו איבדה מהר מאוד את הטעם: האופניים הירוקים בפעולה הם מחזה נפוץ מדי. יותר ויותר אנשים מתגלגלים עליהם ברחובות, והרשמים שמגיעים אליי, בסך הכול, מאוד חיוביים. רק טרוניה אחת חוזרת על עצמה, והיא נוגעת למגבלת 30 הדקות.
חצי שעה זה בהחלט פרק זמן שמספיק כדי לדווש ממקום למקום בעיר. אלא שהמונח הגאוגרפי "עיר" כולל רק את העיר עצמה, בלי השכונות הצפוניות, המזרחיות או הדרומיות. מי שמתגורר באפקה או בנווה שרת, ביפו או בקריית שלום, ורוצה להשתמש באופניים הירוקים כדי להגיע ל"עיר" - ייאלץ להיפרד כמעט בכל השכרה מחמישה שקלים נוספים.
זה אולי נשמע כמו סכום זניח, אבל הוא נהיה משמעותי כשלא מדובר ברכיבה חד-פעמית. קחו למשל את א', שמתגורר בתל ברוך צפון ונכנס מדי יום לעיר למשרדו באזור קרליבך. הוא מת לעשות את זה עם האופניים הירוקים, אבל הרכיבה, אבוי, לוקחת לו בדיוק 36 דקות.
עוד עשרה שקלים ליום (חמישה לכל צד), עוד 200 שקל לחודש, כשעלות המינוי הבסיסי היא כזכור 20 שקל לחודש. לא הוגן, לא פרופורציונלי, ובעיקר לא מעודד את תושבי השכונות לנטוש את הרכב הפרטי ולהפחית את עומסי התנועה ואת מספר המכוניות שמשתרכות בכניסות לעיר מדי בוקר.
הפתרון המתבקש הוא להאריך את ההשכרה החינמית ל-40 דקות . בעירייה טוענים שזו תהיה פגיעה קשה באחד מעקרונות הברזל של הפרויקט - תחלופה גבוהה בתחנות.
אולי צריך לבחון רעיון יצירתי - להאריך את משך ההזמנה החופשית רק אם תחנת המוצא או היעד ממוקמות באחת השכונות הפריפריאליות. בעירייה, בכל אופן, אומרים שהם מודעים לבעיה ומחפשים פתרונות. נשמח לשמוע בהקדם על הפתרונות הללו, כי בינתיים ל"תל אופן" יש לקוחות מרוצים ולקוחות סוג ב'.
ביום ראשון השבוע הלכה הדר ברחוב ולפניה רכב בחור על אופניים. לפתע החליק מהמושב האחורי של האופניים תיק. הדר הרימה את התיק, ניסתה לקרוא לבחור אבל הוא הספיק לרכוב קדימה ולצאת מטווח שמיעה.
בתוך התיק, למרבה האכזבה, לא היה ארנק או כל אמצעי זיהוי אחר, אבל היה בו קינדל (קורא ספרים אלקטרוני). הדר הפקידה את התיק במשטרת דיזנגוף. אם אתה שקורא את השורות האלה איבדת השבוע קינדל ואתה מתגעגע אליו, דע שהוא ממתין בתחנת המשטרה בצפון דיזנגוף. כנגד סימנים מזהים השוטרים ישמחו להחזיר לך אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם