שקשוקה תוצרת פנסילבניה: לאן נעלמו תמלוגי הגז?
בפנסילבניה יכולים רק לחלום על ועדת ששינסקי. הכסף של חברות הגז מושקע בחסימת כל ניסיון להחיל עליהם תשלום מס או תמלוגים. החברות, שדואגות לתרום לפוליטיקאים, עסוקות גם בעצירת חוקים שיקשיחו את הפיקוח על פעילותן מבחינה סביבתית. עסק ירוק
פנסילבניה היא מקרה מבחן מעניין לא רק בשל היותה דוגמה לעלייה בחשיבות של הגז הטבעי ובייחוד גז פצלים כמקור אנרגיה שנחשב על ידי רבים לחלופה הנקייה הריאלית ביותר לנפט, אלא גם ליחסים בין הון ושלטון. אם פרשת תמלוגי הגז בישראל היא דוגמה למערכת יחסים עקומה בין חברות אנרגיה ומקבלי החלטות, הרי שהסיפור של פנסילבניה היא דוגמה למערכת מעוותת לחלוטין, שלא ברור איך היא בכלל מתקיימת במשטר דמוקרטי. על הסיפור הלא יאמן של פנסילבניה בכתבה הבאה.
המחקר שהתפרסם אתמול הראה יותר מכל את ההתפתחות המהירה של תעשיית הגז הטבעי בפנסילבניה. המחקר מדד את ההשקעות וההוצאות נטו של התעשייה במדינה ומצא שאלו צמחו מ-4.7 מיליארד דולר ב-2009 ל-11.1 מיליארד דולר ב-2010. השנה התחזית היא שהמספר הזה יצמח ל-12.8 מיליארד דולר. במונחי מקומות עבודה שהתעשייה מייצרת בפנסילבניה, מדובר בכ-140 אלף עובדים חדשים שנוספו למעגל העבודה. הדוח מצא גם שפנסילבניה, עד לאחרונה יבואנית של גז טבעי, יכולה לעבור את טקסס בתור יצואנית הגז מספר אחת בתוך פחות מעשור.
מרכיב נוסף בדוח שעיצבן את וורד היתה התובנה כי מס קידוח או אגרה שייגבו מהחברות ירתיעו אותן מלהשקיע בקידוחים נוספים. וורד הסבירה כי אין לכך שום בסיס אם מסתכלים על מדינות שגובות מס כמו מערב וירג'יניה, טקסס וארקנסו. אם מבין השורות אתם מבינים שמדינת פנסילבניה לא גובה כלל מס מחברות הגז אתם לא טועים. אמנם החברות משלמות תשלומי מס שונים ברמת המדינה והמחוזות (1.1 מיליארד דולר ב-2010 לפי הדוח, או 219 מיליון דולר לפי וורד), אבל עדיין מדינת פנסילבניה היא אחת מהמדינות הבודדות שאין בה מס קידוחים. למעשה, היא המדינה הגדולה ביותר בארה"ב ללא שום מס או אגרה על הקידוחים – בכל 11 המדינות שבהן יש יותר קידוחים מפנסילבניה מונהג כיום מס כזה או אחר על קידוחים.
למה פנסילבניה מוכרת את עצמה כל כך בהתחשב במאגרים העצומים שיש בה ובפוטנציאל הרווח שלהם לחברות הגז? את התשובה אפשר למצוא בין היתר בפרסום מתחילת החודש שהצביע על כך כי תעשיית הגז הטבעי השקיעה 3.5 מיליון דולר בלובינג בפנסילבניה בשנה האחרונה. את הרשימה מובילה Coalition Marcellus Shale, אותו גוף שכאמור מימן את המחקר שהתפרסם אתמול עם סך של 1.1 מיליון דולר. במקביל נחשף כי התעשייה תרמה בעשור האחרון 7 מיליון דולר למועמדים פוליטיים בפנסילבניה. בראש הרשימה הזו עומד המושל החדש של פנסילבניה, טום קורבט עם סך תרומות של 1.6 מיליון דולר. ומי אתם חושבים עומד בראש המתנגדים למיסוי הקידוחים? אכן, כן. המושל טום קורבט.
הכסף של חברות הגז מושקע לא רק בחסימת כל ניסיון להחיל עליהם תשלום מס או תמלוגים, אלא גם בעצירת חוקים שיקשיחו את הפיקוח על פעילותן מבחינה סביבתית ובטיחותית. מתוך שורה של חוקים שהוצעו בפנסילבניה במטרה להגן על אינטרסים ציבוריים, החל מהגנה על אספקת מי שתייה ועריכת ביקורות לבדיקת הבטיחות של צינורות גז ועד הגבלות על קידוחים ביערות המדינה, רק שני חוקים שוליים יחסית הצליחו לעבור ב-2010. התשואה על ההשקעה של הכסף שחברות הגז משקיעות בלובינג מרשימה ביותר וההערכות הן כי רק מבחינת תשלום מס או תמלוגים, מדובר בסדר גודל של 200 מיליון דולר בשנתיים האחרונות.
הבעיה של פנסילבניה היא לא רק ההכנסות שהיא מפסידה שהיא זקוקה להן כמו אוויר לנשימה כדי לסגור את החור שיש לה בתקציב, אלא גם ההוצאות שלה בגין קידוחי הגז. צריך להבין שהפקת גז פצלים היא יותר יעילה וכדאית מבחינה כלכלית, אבל טומנת בחובה גם סיכונים סביבתיים רבים יותר, שיש להם גם השלכות כספיות. תהליך השבירה הידראולית (פראקינג) כולל הזרקת כמויות אדירות של תערובת של מים, חול וכימיקלים בלחץ גבוה לתוך שכבות הסלע בכדי לפצח אותו ולדחוף את הגז החוצה. התהליך הזה עלול להביא לזיהום משמעותי של האוויר, הקרקע ומי השתייה באזור הקידוחים.
תוצר אחד של התהליך לדוגמה הוא כמויות גדולות מאד של שפכים רעילים שדורשים טיהור. בארות הקידוח בפנסילבניה ייצרו בשלוש השנים האחרונות כמות של 1.3 מיליארד שפכים, מספיק כדי למלא למשל את כל מנהטן בשפכים בגובה 7 סנטימטרים. רוב הכמות הזו נשלחה למפעלים לטיפול בשפכים שאינם מצוידים ויכולים לטפל בחלק מהחומרים הרעילים שנמצאים בפסולת של הקידוחים. בשורה התחתונה, בפנסילבניה ובמדינות נוספות באזור שאליהם מגיעים השפכים לטיפול, המפעלים הללו יכלו לתת מענה חלקי בלבד ונאלצו לשחרר את השפכים המטופלים חלקית לתוך נהרות, אגמים ומקורות מים אחרים.
אחת הבעיות היא רמת הרדיואקטיביות של הפסולת. הניו יורק טיימס דיווח כי מתוך 179 בארות שייצרו שפכים עם רמות גבוהות של רדיואקטיביות, לפחות 116 דיווחו על הימצאות של רדיום וחומרים רדיואקטיביים אחרים בסדר גודל של פי 100 מהרמוה המותרת במי שתייה. בלפחות 15 בארות מדובר בכמויות הגדולות פי 1,000 מהרמה המותרת.
לכל ההשפעות הסביבתיות הללו יש מחיר וגם המושל קורבט לא יכל היה להתעלם מכך. הוא החליט למנות ועדה שתבחן את הנושא ותמליץ האם ואיזה מס יש להטיל על חברות הגז. ההמלצות של הוועדה אמורות להתפרסם במלואן מחר, אבל לפי מה שפורסם נראה שהוועדה תומכת בגרסה מצומצמת של מיסוי, שמטרתו הינה בעיקר לפצות את הקהילות המקומיות על נזקים שנגרמים להן בעקבות הקידוחים. איך בדיוק מחשבים את הנזקים הללו? גם חברי הוועדה מודים שזה לא פשוט ואחד מהם הסביר שזה כמו לעשות חוקן לנחש.
חוקן או לא חוקן, נראה שעל אף שעל אף שרוב תושבי פנסילבניה תומכים במיסוי של הקידוחים ו-81% מהם מודאגים או מאד מודאגים מההשפעה של הקידוחים על מי השתייה של פנסילבניה, הכסף של חברות הגז ולא האינטרס הציבורי הוא זה שיכתיב את המדיניות של מדינת פנסילבניה בנושא.
מן הסתם החברות יאלצו בסופו של דבר לשלם איזה שהוא מס סמלי לתיקון הדרכים ולשיפור הטיפול בשפכים, אבל את המחיר האמיתי ישלמו בעיקר התושבים. צריך לקוות שהם, כמו גם תושבים אחרים שגרים באזורי GASLAND, יתעוררו וידעו להיאבק על שמירת איכות החיים שלהם (ואולי גם לא יצביעו בפעם הבאה בשביל מושל שדואג בעיקר לתורמים שלו) לפני שיהיה מאוחר מדי בשבילם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם