בסוף השבוע קראתי כתבה נפלאה במוסף "הארץ": אלון עידן הבחין שבמכונת המשקאות הניצבת במחלקה הנוירולוגית של בית החולים וולפסון, פחית קולה נמכרת בשבעה שקלים. כמה מאות מטרים משם, מחוץ לבית החולים, אותה מכונה מציעה את אותה פחית בחמישה שקלים. לכאורה פער קטן, כמעט לא מורגש, למעשה ניצול ציני של קהל שבוי - המאושפזים ובני המשפחה המבקרים אותם - שתקוע במחלקה ונאלץ לשלם יותר.
מכונת משקאות. הרופאים יודעים כי סכרת נגרמת מתזונה לקויהצילום: שאטרסטוק
עידן יצא למסע קפקאי, סימבולי, בעקבות שני השקלים האבודים: הוא ניסה להבין מי קובע את המחיר, מי קיבל את ההחלטה. הוא נגח את ראשו שוב ושוב בקיר הפלדה של הקפיטליזם החזירי, נשלח מפה לשם ומשם לפה, ובמאמציו הגיע עד מנהל בית החולים, ד"ר יצחק ברלוביץ'.
עבודה עיתונאית ראויה, ובכל זאת, במהלך המסע הארוך הזה עידן החמיץ לטעמי שאלה חשובה: למה, לעזאזל, מוסד רפואי נותן יד למכירת חטיפי זבל ומשקאות ממותקים, מארח אותם במסדרונותיו ומפתה את הציבור לצרוך אותם?
עידן מתקומם, בצדק, על תשובותיו של מנהל בית החולים, שמתעקש
שהתעריף שנגבה במכונה הוא במסגרת החוק. נכון. גם מכירת קולה וג'אנק פוד חוקית. אבל האם בית חולים, לפחות בנושאים הקשורים לבריאות הציבור, לא צריך להתנהל בסטנדרטים העולים על המינימום הקבוע בחוק? הרי הרופאים הם הראשונים לדעת שהמחלקות סובלות מפיצוץ אוכלוסין בגלל ריבוי מקרי הסכרת והתחלואה הנגרמת מתזונה תעשייתית לקויה. כשהם מציבים מכונה עם פחיות שכל אחת מהן מכילה שש כפיות סוכר לבן, הם למעשה מבטיחים שהמחלקה תעלה על גדותיה גם בשנים הבאות. וזה לא פחות ציני מאשר גבייה עודפת של שני שקלים כנגד פחית קולה.