"אנחנו אפילו קוברים מתים ועולים לשחק"
גילה אלמגור מתייצבת לצידם של עובדי "הבימה" שפתחו בשביתה בעקבות הלנת השכר, ומדגישה: "אנחנו חלק מהמחאה הזו, אין ספק"
עבור רבים מסמלת גילה אלמגור, מי שזכתה לכינוי "הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי", את הפנים היפות של תיאטרון "הבימה". אתמול התייצבה אלמגור, יו"ר ועד השחקנים של התיאטרון הלאומי, כמו רבים מעמיתיה השחקנים, לצידם של עשרות עובדי הבמה והמנהלה שפתחו בשביתה כללית בעקבות הלנת שכר ואי העברת כספים לקרנות הפנסיה שלהם מזה תקופה ארוכה.
גילה אלמגור, האם שביתת עובדי הבימה מוצדקת?
"נשק השביתה הוא נשק שניתן בידי עובדים שמגיעים למצב בו הלחם לא מגיע. כשזה קורה, אז אין גם עבודה. אני תמיד חושבת שאולי אפשר לפשר, אבל בכל זאת כשחקנים, אנחנו סולידריים עם העובדים. אנחנו על הבמה והם מאחורי הקלעים ומתחת לקלעים ומעליהם.
"אנחנו קשורים זה בזה בעבותות. כיוון שהתיאטרון נקלע למצב כזה ופתאום המשכורת לא מגיעה, וככה עוד יום ועוד יום, יש גם שחקנים שמאיימים להעיף אותם מדירות שכורות או אחרים שצריכים להאכיל כמה פיות. לצערי, זה גם המצב במדינת ישראל, שאנשים עובדים והשכר לא מגיע".
אמש בוטלו חמש הצגות של התיאטרון, באחת מהן היית אמורה להשתתף. איך ההרגשה בערב כזה?
"זה נורא וזה גם נזק נוראי לתיאטרון. חמש הצגות שבוטלו אתמול ואולי גם מחר לא תהיינה, זה נזק נוראי. כשחקנים, אנחנו עולים לשחק חולים ועולים לשחק פצועים ואפילו קוברים מתים ועולים. המחויבות שמגיעה מ' ההצגה חייבת להימ שך' זה בדי-אן-איי שלנו.
"כשמגיעים למצב שתיאטרון סגור, זה יותר עצוב מלראות גן סגור. מחר אנחנו עומדים לקבל סוף סוף את מפתחות למתחם החדש. עברנו הכל ועכשיו רק צריך להיכנס לארץ המובטחת, אחרי חמש שנים של גלות נוראה. אני לא יכולה להתווכח עם אף אחד, אבל אני מקווה שגם העובדים יבינו שחשוב שהם יחזרו לעבודה".
מה זה אומר על מצב התיאטרון ועל התרבות הישראלית בכלל?
"מצד אחד, התרבות פורחת מאין כמוה והתיאטרון הישראלי נפלא עם שחקנים נהדרים וכותבים נהדרים. יחד עם זה, אתה רואה כמה קשה להתנהל. מה שקרה ב' הבימה' בשנים האחרונות זה לא דוגמא, כי כשהתקציב הולך על שכירת אולמות ושינוע לפריפריה עוד יותר ממה שאנחנו מורגלים, זה מאד קשה.
"לא עשו לנו את החיים קלים, וקצת צר לי שבאמת אין כל כך פרגון מהקולגות של התיאטרון, ושיש פה ושם בעיה עם המנהלים או אולמות שלא פנויים. אבל כנראה שאי אפשר לפתור בעיות מבלי שיאיימו בעיצומים. אבל עכשיו אני מקווה שאנחנו יוצאים לדרך חדשה, ואני יודעת שהמנויים חוזרים ויש רכישה גדולה להצגות וכרטיסי מנוי. אני יודעת שהקהל לא יבגוד בנו, והוא יודע שמחכה לו תיאטרון טוב".
כמה זה היה סמלי לראות את האוהלים של המחאה החברתית ליד בניין התיאטרון?
"אנחנו חלק מהמחאה הזו. אין לי ספק בכך. כל המדינה הזו היא מחאה אחת גדולה, ואנחנו חשבנו שנוכל להיות החמצן שלה, אבל בסוף גם אנחנו חלק ממנה. זה עצוב מאוד שאין כמעט מגזר שלא מוחה כיום לאחר שנקלע למצוקה. המדינה צריכה להתעשת ולעשות. מצד שני, יש כל כך הרבה איומים - מצד אחד תורכיה, מצד שני מצרים, וגלעד שליט עוד לא בבית. כשיש כל כך הרבה בעיות, פתאום אתה חושב בכלל אם התיאטרון מעניין מישהו. אבל אנחנו רוצים להמשיך גם בימים הקשים, ולא לוותר".
כשאת מביטה בכל הצעירים שהרימו את המחאה החברתית, זה מעניק לך תקווה?
"בוודאי, אני שמחה על כך מאד. מול הבית שלי בשדרות בן גוריון הוקם מאהל, וכמובן ביקרתי שם. הם כבר מכירים אותי. אני כל כך גאה להיות ישראלית היום, כשנוצר מצב שלא לוקחים כמובן מאליו את התושבים. הדור הצעיר פתאום יש לו קול ופנים ושכל והוא לא מפחד מאף אחד. דור שקם ואומר 'עד כאן'".
מה דעתך על ההחלטה לא לערוך השנה אזכרה ממלכתית לראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין?
"צר לי על זה. האירוע הממלכתי הוא תזכורת שאדם, אזרח ישראלי, ירה בראש הממשלה וזה יהיה לדיראון עולם. וכן, צריך להזכיר לכולנו. אני חושבת שזו החלטה שגויה מאד. דווקא בימים האלה של התלהמות ואלימות קשה, צריך להפוך את היום הזה ליום של מחאה נגד האלימות".
בסופו של דבר, לאחר יום קשה של שביתה באמת נדירה, האם את אופטימית כשאת מביטה קדימה?
"אני בהחלט אופטימית. כן. ברגעים אלו אני עוברת בשדרות בן גוריון ומביטה בצעירים שיושבים כאן לצד האוהלים, ועוד אספיק לעבור לומר להם לילה טוב, כי זה באמת משהו שנותן לי, ואני חושבת שלעוד הרבה אחרים, המון תקווה בכל מה שקשור לעתיד הפוליטי והחברתי שלנו".
גיל: 72; מגורים: תל אביב; מצב משפחתי: נשואה ליעקב אגמון, מנכ"ל תיאטרון הבימה לשעבר, ואם לבן ובת; תפקידים קודמים: זכתה בשורה ארוכה של פרסים בתחומי הקולנוע והתיאטרון, בהם פרס ישראל לקולנוע ופרס אופיר, חברת מועצת עיריית תל אביב בעבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם