תירוצים כמו חול: איך הורסים את חולות סמר?
ההתנהלות השערורייתית של מינהל מקרקעי ישראל. הביצוע בשטח שלא תואם לכאורה את תוכנית המתאר. סקר גאולוגי שלא בוצע בזמן. והדחפורים שמקבלים אישור סופי לגרוס נכס טבע מהשורה הראשונה בישראל. כל השאלות שמטילות ספק בלגיטימיות של הכרייה ושל התהליכים שיובילו להרס הדיונה האחרונה בערבה
התנועה הסביבתית פונקה בשנים האחרונות במספר הצלחות. המאבק המפורסם ביותר שהסתיים בניצחון ירוק היה הקמפיין להצלת חוף פלמחים, ציון דרך שבו הטבע והציבור הרחב הועדפו על פני הנדל"ן. ספק אם חולות סמר ייהנו מגורל דומה. בחודשים האחרונים השתתפו במאמצי ההצלה של הדיונה תושבים ופעילי סביבה מקומיים, חוקרי טבע ומדענים מכל הארץ וארגוני סביבה. גם המשרד להגנת הסביבה בתמונה, והשר גלעד ארדן אף סייר בחולות בשיא הקיץ, בטמפרטורה חורכת של 52 מעלות. אבל כל הקואליציה הרחבה הזו התנפצה על חומות העקשנות של מינהל מקרקעי ישראל, שלטענתו החולות מסמר חיוניים לענף הבנייה באילת.
טבעי שיהיו מחלוקות באשר לשימוש הראוי בקרקע שנמצאת בבעלות המדינה. אבל רגע לפני שהדחפורים מקבלים אישור סופי לגרוס נכס טבע ונוף מהשורה הראשונה בישראל (שכבר קנה לעצמו שם גם בעולם: עכביש שהתגלה בדיונה, הוכתר לאחת התגליות המדעיות החשובות בעולם ב-2010), יש ארבע שאלות שמן הראוי שמינהל מקרקעי ישראל, ואם לא הוא אז המדינה, יספקו להן תשובות. ארבע שאלות שמטילות ספק בלגיטימיות של הכרייה ושל התהליכים שהובילו אליה. הנה הן לפניכם.
בבואו של מינהל מקרקעי ישראל לשווק אתר לחציבה הוא מסתמך על תוכנית מתאר, שמגדירה את כמויות החומר שמיועדות לכרייה. בכפוף לתוכנית המתאר, המינהל מפרסם מכרז שבו מפורטות זכויות הכרייה של הקבלן, כלומר כמה חומר מכר לו המינהל.
טל גולדמן, קיבוצניקית מיטבתה ורכזת סבב"ע ("סביבה בריאה בערבה"), השקיעה אינספור שעות במאבק בכרייה בסמר. במהלך אחד הדיונים המשפטיים הזדמן לה לעיין בנספח הגאולוגי של המכרז, והיא התרשמה כי יש פער בין נתוני הכרייה שמופיעים בו, ובין אלה שכתובים בתוכנית המתאר. זה נראה לה מוזר. אם אכן יש סתירה כזו, המשמעות היא שהמינהל שיווק ליזם פרטי מחצב ציבורי, שאסור היה לו לשווק. במצב כזה, כל הפרויקט עלול לעמוד בספק חוקי ותכנוני. גולדמן החליטה לצלול לתוך החומר כדי לברר את הסוגיה.
מעיון במסמכים הרלוונטיים עולה התמונה הבאה: בסעיף 15 לתוכנית 159/02/12 נקבע כי "כמות החול המיועדת לכרייה בכל האתר: כ-1.0 מיליון טון". לעומת זאת, בנספח הגאולוגי שצורף למכרז נכתב שעתודות הכרייה עומדות על 1.4 מיליון מטר מעוקב, כלומר כשני מיליון טונות, כפליים מהכמות המופיעה בתוכנית המתאר. לכאורה, מדובר בסתירה. כך סבור גם מנהל מחוז דרום במשרד להגנת הסביבה גיא סמט, שהעביר השבוע מכתב
"מבדיקה שערכנו עולה החשש", כותב סמט, "כי במסגרת המכרז שיווק המינהל חומר גלם במידה העולה על הכמות המותרת בתוכניות. . . אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שקיימת סתירה בין המכרז ובין הוראות התוכנית, וכריית החול תהווה לכאורה הפרה של הוראות התוכנית בניגוד לחוק התכנון והבנייה". מכתב כזה אמור להדליק נורות אדומות אצל כל הנוגעים בדבר. האומנם?
הוועדה המחוזית שאליה פנה סמט שייכת למשרד הפנים, אבל בתגובה לנתונים המטרידים הפנה אותנו משרד הפנים ל. . . מינהל מקרקעי ישראל. על התגובה שקיבלנו מהמינהל אפשר לומר בלשון המעטה, שהיא לא שופכת אור על הדברים: "המכרז ממצה את הסטטוטוריה של התוכנית המפורטת (שאושררה על ידי בית המשפט המחוזי והעליון(. במגרשים אלו אין אפשרות לרדת לעומקים גדולים יותר".
לאור העובדה שהיעדר ההתאמה לכאורה בין הנתונים עומד בעינו, פעילי הסביבה שוקלים פנייה לבית המשפט.
בשנים האחרונות נמתחה ביקורת חריפה על המינהל, מצדם של ארגוני סביבה, אנשי מקצוע וגאולוגים. הטענה העיקרית: באזור אילת יש מספר מקורות חלופיים, שמהם אפשר להפיק חול בכמויות הנדרשות לענף הבנייה, וכך לחסוך את הפגיעה בדיונה.
אחת החלופות היא החומר הטפל של מכרות תמנע. מדובר בעודפי עפר שהוצאו מבטן האדמה בשנים שבהן היה המכרה המפורסם פעיל, והצטברו בערמות ענק שהן מפגע נופי וסביבתי. שימוש בו יספק רווח כפול: הסרת המפגע וגם תחליף לדיונה. צבי כהן, מהנדס חומרים מהמכון הישראלי לקרמיקה וסיליקטים, בדק את החומר, ובדוח המסכם כתב: "המסקנה החד משמעית המתקבלת מבדיקת חול תמנע היא שאפשר לקבל חול באיכות שהיא לכל הפחות דומה לאיכות חול הים הטבעי שבשימוש כיום".
חלופה נוספת שהועלתה היא שני מגרשים בשולי חולות סמר, שבעבר כבר נעשו בהם עבודות כרייה, אך רק עד לעומק מוגבל. אם אפשר לנצל את החולות שנמצאים בשכבות עמוקות יותר, זה עדיף בהרבה על פני פגיעה בשטחים בתוליים.
לפני מספר חודשים נערכה פגישה בין גלעד ארדן ובין ירון ביבי, אז מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל. לדברי ארדן, ביבי התחייב כי לא יינתן אור ירוק לעבודות בדיונה בטרם תמוצה בדיקת כל החלופות. אלא שזמן מה לאחר מכן ביבי התפוטר, וההבטחות התאדו בחום הקיץ.
על אף שכבר שנים מדברים על האפשרות להעמיק את הכרייה בחלקות שכבר נחפרו בעבר, רק בימים אלה נערך סקר גאולוגי שבוחן את טיבו של החול בשכבות העמוקות. התוצאות, יהיו אשר יהיו, יתקבלו מאוחר מדי. באשר לחול ממכרות תמנע, במינהל מיהרו לפסול את השימוש בו, תוך התעלמות מממצאי הדוח. למה להתאמץ אם יש דיונה זמינה ומפתה?
ירון ביבי סירב השבוע להתייחס לדברים.
מהמינהל נמסר: "את הבדיקות ל'חלופות' (עומק מגרשים א' וב') מבצע בימים אלו משרד התשתיות בתיאום עם ממ"י. כבר כיום ולאור התרשמות ראשונית, התוצאות כנראה לא מעודדות. אי לכך, ראוי להקטין ציפיות, ולא לתלות תקוות רבות מדי בחלופה עתידית זו, שלא הוכחה גאולוגית ושאין לה זמינות סטטוטורית".
במהלך ההתכתבויות האינסופיות עם גורמים במינהל, ביקש עורך הדין אסף רוזנבלום מ"אדם, טבע ודין", שמלווה את המאבק, לעיין בהסכם שנחתם עם הקבלן. למרבה הפלא, ב-4 בספטמבר דיווח לו אלי מורד, הממונה על חוק חופש המידע במינהל, כי "ההסכם בין ממ"י לבין הזוכה במכרז טרם נחתם".
זה יותר ממוזר: איך המדינה מאפשרת לקבלן לצאת לדרך, בלי שנחתם איתו הסכם מסודר שמגדיר את התנאים ואת כמויות החומר שמותר לו לכרות? עורך הדין רוזנבלום: "כדי לממש את המכרז צריך להיות איזשהו הסכם בין המינהל, שהוא הבעלים של הקרקע, ובין הקבלן שאמור לבצע את החציבה. לכאורה עולה ספק אם לקבלן אכן ניתנה הרשאה לעלות לשטח. ההסכם שהיה אמור להיחתם קובע שהקבלן צריך להעביר תוכנית שקובעת מספר פרמטרים, ובהם כמות החומר שהוא יוציא. זה מעלה שאלה איך יכול להיות שהעבודות מתחילות לכאורה ללא הסכם חתום".
מהמינהל נמסר בתגובה: "ייתכן כי קיים עיכוב בחתימה, אולם העבודה לא תתחיל לפני חתימה על החוזה".
כשטל גולדמן פנתה למינהל בבקשה לראות את המכרז, היא לא ידעה שזו תחילתה של פארסה שמעמידה בצל את המושחזים בפיליטונים של אפרים קישון.
במשרדי המינהל הבהירו לגולדמן שעליה להגיש בקשה על פי חוק חופש המידע. היא שילמה אגרה בסך 95 שקל, וב-19 בינואר השנה הגישה בקשה. בתמימותה חשבה שחוברת המכרז תנחת על שולחנה בתוך ימים מקץ חמישה חודשים של מיילים, טלפונים ותשובות משונות, היא נשברה וביקשה עזרה מעורך הדין אסף רוזנבלום.
אבל מתברר שכדי לחלץ חומר ממשרדי המינהל, לא מספיק להיות משפטן. למען הסר ספק, מדובר במסמכים שאמורים להיות נגישים לציבור, שקופים וזמינים. רוזנבלום נכנס לתמונה ב-22 ביוני , אז שוחח עם אלי מורד הממונה על חוק חופש המידע במינהל. השיחה הייתה ידידותית, ורוזנבלום האמין שבעקבותיה יגיע החומר המיוחל, והסאגה תסתיים.
אלא שזו הייתה רק ההתחלה, שהובילה לקיץ ארוך ומתיש של פניות ותחנונים כשבכל פעם התירוצים שנשלפים שוברים שיאים של גיחוך. בתום יותר מחודשיים של מאמצים עקרים, הציג רוזנבלום שאלה פשוטה: "האם חוברת המכרז לא נמסרת משום שיש בעיה להשיג אותה? ". ב-4 בספטמבר הוא קיבל תשובה סופית: "חוברת המכרז איננה בידינו". לקרוא ולא להאמין: ארגון ממשלתי מודיע שאין ביכולתו להשיג מכרז, שהוא עצמו פרסם רק לפני שלוש שנים, ושטרם מומש בשטח.
מה שבמינהל לא ידעו, הוא שכמעט שלושה שבועות לפני כן, ב-17 באוגוסט , נשלחה החוברת אלינו, למעריב, ממשרדי הדוברות של המינהל. כלומר, שמונה חודשים מתנהל מרדף במסדרונות המינהל אחרי חוברת מכרז, שבכירי הארגון טוענים שאין ביכולתם להשיג, וכל אותו זמן המכרז שכן בנחת במשרדי המינהל.
כדי להוסיף מבוכה על מבוכה, שימו לב מה קורה כשמחפשים את המכרז באתר של המינהל. כשמקליקים על המכרז במאגר המכרזים, מגיעים לעמוד שבו כתוב "בקרוב תפורסם חוברת". בהתחשב בעובדה שמדובר במכרז מקיץ 2008, לא ברור מתי זה "בקרוב". כשמנסים להיכנס למכרז מקישור אחר, מגיעים לדף שבו נכתב: "החוברות מתפרסמות באתר כשבוע לאחר התאריך שבו ניתן לקבל את החוברות במחוז. התאריך למכרז זה: 20.7.2008". ביקום המקביל שבו משייט מינהל מקרקעי ישראל, אנחנו נמצאים אי שם בשלהי יולי 2008.
בתגובה לטענות על התנהלות שערורייתית בכל הנוגע לשקיפות ולמסירת מידע, הציעה דוברת המינהל שנשוחח עם אלי מורד. אחרי שהניסיונות להשיגו בטלפון לא צלחו, היא הסבירה ש"הטלפון שלו נשבר, ולכן הוא לא זמין. מכל מקום הוא סיפק למבקשים את הדוח הגאולוגי שהיה מצורף לחוברת, והיה הנושא העיקרי שאותו ביקשו הפונים".
אלא שאפילו זה לא נכון. גולדמן לא קיבלה מהמינהל את הנספח הגאולוגי או כל חומר אחר הנוגע למכרז. למעשה, עד היום היא לא קיבלה תמורה כנגד האגרה ששילמה במסגרת חוק חופש המידע.
כך מתנהל הארגון ששולט ב-93 אחוז מאדמות המדינה. ומדאיג לא פחות: כך מתנהל הארגון שהחליט שהדיונה האחרונה בערבה צריכה להפוך לבטון.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם