הזדמנות להסדר: לשנות את המשחק
כשכללי המשחק במזרח התיכון משתנים, מעמדה של ארה"ב יורד, וטורקיה מתגרה בישראל - זה הזמן לשלוף את הג'וקר הפלסטיני
צודק שר החוץ באומרו שאל לנו לשאת באחריות של כל מה שקורה סביבנו - לא הכול באשמתנו. טועה הממשלה במסקנתה שעל ישראל להתעטף בצדקתה ולהתבצר בשלה. שכן, אמנם את השלב של קריאת המפה ואת מניעת הכניסה למארב הפוליטי האזורי כבר פספסנו, אך גם בתוך הסחף שאליו נקלענו נדרש מאיתנו לנקוט מהלכים שיאפשרו לנו לצאת מתוכו, ולא להפקיר את עצמנו לסחרור שיכול להביא להסלמה אזורית כוללת, אשר סימניה כבר מהבהבים סביבנו, ואין לנו על מי לבנות שיעשה את העבודה בשבילנו.
טורקיה לא תעצור בהשתלחויות ובהתגרויות, ואין לה חששות למתוח את החבל גם עד שייקרע. נהפוך הוא, ארדואן הוא מהראשונים שזיהה את השינויים במפה האזורית והעולמית, ואיתר את המשחק בישראל כמקור כוח מתעצם, המשרת אותו גם לצורכי הפופולריות הפנימית כסולם עולה בעולם הערבי המתהפך, וגם כהזדמנות שלו להגיב למערב על הכתף הקרה אשר לה זכה מהאירופים על ניסיון ההצטרפות לאיחוד, ולהזנחה האמריקאית למעמדה של טורקיה.
ההתגרות בישראל - "הילד המפונק", היא מהלך מצוין מבחינתו לאיחוד ה"אחים" ולפגיעה ב"הורים", באופן שבו הוא עורך את משחק השחמט האזורי שלו.
בימים כתיקונם, שבהם כוחה ומנהיגותה של מצרים היה במותניה, לא הייתה טורקיה מעזה לנסות ולגייס את מצרים תחתיה. ואילו זאת מצדה, לא הייתה פותחת פתח ומקדמת בברכה את ארדואן כדי לשרת את האג'נדה האזורית שלו, בטח לא פחות מחודשיים לפני הבחירות שם.
במצב הנוכחי, שבו השלטון הצבאי המצרי נלחם נואשות על חייו, והיה מוכן להקריב על מזבח הישרדותו את מנהיגו מובארק, את מוסדות השלטון ואף להפקיר את שגרירות ישראל - משטר זה חלש מדי כדי לעמוד בפני המהלך הטורקי. גם יש סיבה לחשוש שאותו שלטון יהיה חלש מדי כדי למנוע את הקרבת הסכם השלום עם ישראל, בלחץ של ההסלמה האזורית ודעת הקהל הפנימית, הקובעת כיום את האג'נדה הלאומית.
מצרים הולכת לבחירות בנובמבר. בחירות שבפעם הראשונה בתולדותיה יהיו, לצערנו, דמוקרטיות וחופשיות באמת. לצערנו, משום שהשאלה העיקרית תהיה אם האחים המוסלמים ישיגו
אם נביא בחשבון את האפשרות שבאוקטובר אכן תוכר המדינה הפלסטינית, וגם אם לא יהיו מהומות, בתוך חודשיים אנחנו נעמוד בפני מזרח תיכון אחר ועוין יותר לישראל, כאשר גם ארצות הברית צפויה להתכנס פנימה לתוך עצמה שנה בדיוק לפני הבחירות, וסדר העדיפות הפנימי, ולא ההידרדרות האזורית האפשרית במזרח התיכון, הוא אשר יקבע אם אובמה יזכה לתקופה נוספת.
לממשלת ישראל אין ברירה אלא להרים את עיניה לנוכח העתיד להתרחש, לעשות הערכת מצב כוללת, אמיתית וכנה, שכן לא רק האזור משתנה לנגד עיניה, אלא גם מרכיבים משמעותיים בביטחון הלאומי שלנו צפויים להשתנות. השפעת המיתון המעמיק באירופה ובארצות הברית היא מקור לדאגה כלכלית משמעותית לישראל, מהסיבה שרוב היצוא שלנו, 67 אחוז ליתר דיוק, הוא אליהן.
החמרת מצבה של הכלכלה בתקופה הקרובה לא תסייע לישראל בחציית המשברים הצפויים. גם הישענות היתר של ישראל על כוח ההרתעה האזורי שלה ראוי להערכה מחודשת בעת הזאת, שכן לא בחנו כמה מכוח ההרתעה הזה נובע מעוצמתנו הצבאית, וכמה ממנו נשען על הקירבה לאמריקאים.
מה שברור הוא שירידת השפעתה של ארצות הברית על האזור, ההתגרויות הבלתי פוסקות שמובילה טורקיה, שעשויות לגרור לתוך המעגל את ארגוני הטרור הבלתי מדינתיים וחופש הפעולה שנוצר מתוך סיני לפיגועי טרור גוברים, נוגסים בנתח משמעותי ממידת ההרתעה, ואף יוצרים אווירה של הזדמנות ושעת כושר לפגוע בישראל.
מה אם כן נדרש לעשות? מאחר שלישראל יכולת השפעה מוגבלת על המתרחש במצרים, וגם רכבת הלילה הטורקית לקהיר כבר יצאה לדרכה, הקלף המשמעותי שישראל יכולה להטיל למערכה ושיכול לגרום שינוי במשחק, הוא הקלף הפלסטיני.
הפרדוקס הוא שבמגרש הפרוע המתרחש סביבנו, עושה רושם שהגורם הפועל באופן שיטתי ורציני, כאשר אין לו אינטרס בהבערת האזור, הוא אבו מאזן. זאת לא בשל אהבת ישראל, אלא בגלל העובדה שהוא יותר מכל האחרים תלוי בה, ובערה ואף הקצנה אזורית לא תשרת את האינטרסים שלו. ובאופן אבסורדי, הוא דווקא מחזיק בגפרורים וגם במטפה הכיבוי האזורי.
לכן היום יותר מתמיד, הסדר עם הפלסטינים יפעל לטובת ישראל, לא רק בפתרון הסכסוך, אלא בעיקר כמקור להרגעת ההידרדרות באזור, ובמידה רבה ישמש גם כמפתח לשחרור הבידוד הלאומי.
אקו"ם