
או"ם: לא שמו"ם
וזה מה שקורה עכשיו. פתאום האו"ם חשוב. הרי המהומה הדיפלומטית בניו יורק היא, ובכן, רק מהומה דיפלומטית. בכל זאת, הממשלה כמרחקה
אך מה שקורה לנו מפעם לפעם, וקורה גם עכשיו באו"ם, שבאים הגבולות הנשכחים, המוסדות הבינלאומיים וכל אותם ערפילים של היסטוריה ומשבשים את האמונה הקשיחה בכוחה של הפעולה בשטח. החשש מפני הגשת תביעה נגד בכירים ישראלים. המחירים שצריך לשלם עבור הבידוד הבינלאומי הגובר. הפסקת קונצרט של הפילהרמונית בלונדון.
ובעיקר: תהליכים מדיניים שמתעלמים בקביעות ובעקביות מאותן עובדות בשטח שנראות מקודשות אך מתבררות כמבוזבזות. ברגעים האלה אנחנו פתאום מגלים את החלטות האו"ם, מין מוסכמות רפאים בתווך שבין המוות לחיים.
וכאשר מתחיל משא ומתן מדברים על 242 ועל 161 ומתבלים מעט בגבולות הפסקת האש המכונים "הקו הירוק", וחוזרים ובודקים במפות את הקו הבינלאומי ונוסעים לאו"ם כדי להיאבק. או"ם לא שמום, לפתע.
וזה מה שקורה עכשיו. פתאום האו"ם חשוב. הרי המהומה הדיפלומטית בניו יורק היא, ובכן, רק מהומה דיפלומטית. אבל בכל זאת, ממשלת ישראל כמרקחה ובנימין נתניהו עומד לשאת נאום לאומה ולעולם, והספקולציות רוחשות אשר לטיב ההצעה של אבו מאזן. ובכל זאת הרי מדובר, כפי שנהוג להגיד אצלנו, רק בנייר, רק פיסות נייר. אבל מפעמת (אולי רוטנת) אצלנו ההבנה שמדובר ביותר מזה.
שהפורמליות הבינלאומית שאנחנו כל כך בזים לה מכילה יותר ערך ממה שנדמה. ההכרה שבסוף ההיסטוריה מלמדת שהעובדות בשטח דווקא מתפנות, ואילו המסמכים החיוורים ולבלרי המפות הצנומים הם שקובעים. ואפילו כאשר עושים דבר מה לחלוטין חד-צדדי, נניח נסיגה מרצועת עזה ופינוי כל ההתנחלויות שם, הדברים נעשים בסדר מופתי ופורמלי מאוד, בדיוק לפי אותם גבולות נשכחים וארורים. ושום התנחלות לא נשארת מאחור.
שום עובדה בשטח איננה מתורגמת לעובדה בשטח. כפי שלא נשאר דבר מהעובדות בשטח מההיאחזויות בסיני. וכפי שהגבול עם לבנון נקבע לפי הקו הבינלאומי, עד הסנטימטר האחרון, בנסיגה החד-צדדית בשנת 2000,
יש הרבה קולות שאומרים עכשיו: מה שקורה באו"ם הוא כלל לא חשוב. עדיף להתעלם. הרי חמאס ופת"ח מפוצלים, הגדה המערבית שקטה, שיתוף הפעולה הביטחוני מצוין, חופש הפעולה
עובדתית, כל זה נכון. אך אנחנו, זאת אומרת ממשלתנו, מתרגשים מאוד. בסתר אפילו קברניטינו העיקשים למראה יודעים היטב שאחרי כל המלחמות והפיגועים והמצוקות, תמיד חוזרים לפיסות הנייר החלושות למראה. והן אלה שיסבירו שמדינת ישראל הוקמה על פי החלטת האו"ם, ויוודאו שגב ההר יישאר בידינו במשא ומתן עם הפלסטינים וישמשו כטיעון להסביר מדוע לסורים אין תביעה לכנרת.
ולכן כה חשוב לראש הממשלה שאבו מאזן לא ישוב הביתה עם החלטה על מדינה פלסטינית.
זוהי קללתה של הפורמליות הבינלאומית, של האו"ם-שמום, ששום דבר לא נהיה בדברו אך בסוף חוזרים להחלטותיו ומפרשים בהם. זוהי ההבנה שבאזור שלנו דווקא ההחלטות הפשרניות האלה, עם המילים הגבוהות, עשויות להפוך לעובדה בשטח. ממשית כמו התנחלות שלמה, אם לא יותר.