נאום הבחירות של נתניהו
נאומו של ראש הממשלה באו"ם לא כוון לאוזניו של הנשיא האמריקאי, גם לא למנהיגי אומות העולם, ואף לא לדעת הקהל האמריקאית. נתניהו דיבר בראש ובראשונה לציבור הישראלי
שנתיים וחצי מתחזק ראש הממשלה את אחת הקואליציות היציבות שנראו כאן. מרגע שנבחר הוא פוזל לבחירות הבאות. מי כמוהו יודע, שהתפרקות ממשלות אינן נחזות גם במצב יציב. נאומו באו"ם לא כוון לאוזניו של הנשיא האמריקאי, גם לא למנהיגי אומות העולם, ואף לא לדעת הקהל האמריקאית שעסוקה רק בכלכלה שבמשבר. נתניהו דיבר בראש ובראשונה לציבור הישראלי, ובמידה פחותה גם לקהל היהודי-אמריקאי.
לנתניהו חשוב לתקשר עם ציבור הבוחרים מעל ראשה של התקשורת העוינת. אין כמו נאום באו"ם שמועבר בשידור חי כדי להשיג את המטרה הזו. הציבור היהודי-אמריקאי הוא המנוף ללחוץ על ממשל אובמה ועל חברי בתי הקונגרס. נתניהו רוצה לעשות בו שימוש ביום סגריר.
גם אובמה הוא פוליטיקאי משופשף, אך בניגוד לנתניהו, הוא נמצא בצרות. הבחירה בו אינה מובטחת ויהיה עליו לעמול כדי להיבחר שנית. הפרשנות הרווחת הייתה שאובמה נשא נאום פרו-ישראלי בשל הפזילה לקול היהודי, במיוחד לאחר הפסדו של המועמד הדמוקרטי במדינת ניו יורק ליריבו הרפובליקאי.
היהודים הראו לאובמה בקלפי שהם יודעים להכאיב. זה נימוק מעט פשטני - לפני שנה הבהיר הנשיא האמריקאי שהוא מודע לכישלונותיו במזרח
הלחץ הפיזי שהפעיל על ממשלת נתניהו לא הועיל. נתניהו ועבאס לא שבו להיפגש, ומשא ומתן לא חודש. ייתכן שלאחר שנתיים וחצי בתפקיד נמצא הנשיא במאמץ תיקון והתעשתות מבורכת מהדהירה בנתיב מוטעה של התהליך, שלא הוביל אלא למבוי סתום. שליחיו, שיצאו ובאו מירושלים ורמאללה ערב כינוס האו"ם, חוו זאת על בשרם.
אמריקה של אובמה היא מעצמה חלשה שאינה מסוגלת להכניס את הצדדים לחדר אחד. נאומו של הנשיא היה שבירה של ההגה למרכז הנתיב אחרי שורה של טעויות: הוא איפשר לפלסטינים לעלות על עץ שממנו התקשו לרדת. לא בכדי ספק אבו מאזן את כפיו כשהאזין לאובמה. לא במקרה לא הזכיר עבאס בנאומו את ארה"ב או את אובמה.
מאז נאם באוניברסיטה בקהיר, איפשר אובמה לפלסטינים לדהור בדרך המתרחקת מהמשא ומתן ומובילה להתנגשות עם ישראל. אמנם שני הצדדים עשו הכל כדי להימנע מדיאלוג, אבל הטועה הראשי היה אובמה. הוא פתח בדרישה להקפאת התנחלויות, בלי שהפלסטינים התבקשו לשלם מחיר על כך. הוא לחץ את ממשלת נתניהו באופן שלא הובן לאן הוא חותר.
מסעו הראשון למזרח התיכון - בסעודיה ובמצרים - נעשה תוך דילוג על ירושלים. שיחותיו של ג' ורג' מיטשל התגלו כשיחות סרק שסופן בהתשתו ופרישתו. ממרחק הזמן, ברור שאובמה לא רק בלבד שלא קירב את הצדדים למשא ומתן, הוא אף הרחיק אותם ממנו.
אובמה מודע היטב לחוסר הפופולאריות שלו בישראל. לא מן הנמנע שאחרי שנתיים וחצי של כישלון מוחלט, הוא הגיע למסקנה שהדרך להצלחה עוברת בירושלים.
אם הוא רוצה להניע תהליך מדיני, עליו לרכוש את אמונם של הישראלים. כדי להצליח הוא החל לחבק את נתניהו ולאמץ את הנרטיב הישראלי. הראייה: הוא כבר לא הזכיר את גבולות 67' שעליהם דיבר. לפלסטינים ההמומים הוא לא הגיש סולם אלא ניער את הענפים שעליהם ישבו, עד שנפלו מהעץ בנחיתה קשה. לא הוגשה להם גם תחבושת לחבישת הפצעים.
אחרי שעשה תפנית, אולי ניתן יהיה להתחיל מהתחלה, גם אם לא מיידית. נאומי נתניהו ועבאס הוכיחו כמה רחוקים הם זה מזה. ההתחלה תהיה כנראה לאחר הבחירות הבאות בארה"ב ואולי גם בישראל. להשתמע ב-2013.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם