שקית רב פעמית? יש דרכים אחרות להפוך את השנה לירוקה
עברתם לנורות חסכוניות? אתם ממחזרים בטירוף? ויתרתם על המזגן? המשמעות של הפעולה שולית וחסרת משמעות. איך כן אפשר לתרום לסביבה? דרך הכלכלה. לכבוד שנה החדשה, רז גודלניק מציג מה באמת צריך לעשות כדי להפוך את השנה לירוקה יותר. עסק ירוק
- בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
אם התשובה שלכם כוללת רעיונות כמו להתחיל ללכת לסופרמרקט עם שקיות רב פעמיות, להיפטר מבקבוקי המים המינרליים, להתחיל למחזר בטירוף ולרכוש נורות חסכוניות, אז תשכחו מזה. זה באמת מאד נחמד מצדכם, אבל המשמעות הירוקה של הצעדים שלכם תהיה כל כך שולית וחסרת משמעות, ממש כאילו לא עשיתם כלום. אז מה לעשות כדי להפוך את השנה לבאמת יותר ירוקה? על כך בכתבה הבאה. עסק ירוק.
יש שתי גישות לנושא, אבל נקודת המוצא שלהן דומה ונטועה עמוק בקרקע המציאות – להרבה פעולות ירוקות שאנחנו עושים ואנחנו חושבים שיש להן משמעות אין שום משמעות כשמסתכלים על התמונה הגדולה.
לקחת שקית רב פעמית לסופרמרקט או להשתמש בכוס רב פעמית במקום כוס חד פעמית זה נחמד ונותן הרגשה טובה, אבל זהו זה. אתה רוצה ללכת עוד כמה צעדים
מי שחידד את הדברים במאמר מערכת בניו יורק טיימס ומציג את הגישה שנקרא לה הגישה הכלכלית הוא גרנוט ואגנר, כלכלן בארגון הסביבתי EDF ומחבר הספר החדש 'האם כדור הארץ יבחין?'. התפיסה שוגנר מפרט בספרו ומתמצת במאמר היא מאד פשוטה – פעולות על בסיס אישי מהסוג שציינתי כאן לא יפתרו בעיות סביבתיות. הבעיות הללו, הוא מסביר, גדולות מדי, בכדי להיפתר בצורה שכזו. הדרך לפתור בעיות סביבתיות היא באמצעות הכלכלה.
הכלכלה תפתור את הבעיות הסביבתיות אליבא דואגנר אם נעזר בכלל הכלכלי הבסיסי ששווקים הינם באמת ובתמים חופשיים ברגע שכולם משלמים את המחיר המלא עבור מה שעושים. המשמעות היא שרק כאשר נפחית למינימום את ההשפעות החיצוניות (externalities) ונשלם את המחיר המלא על מוצרים ושירותים, כולל ההשפעות הסביבתיות שלהם שכיום אינן כלולות בתמחור, נוכל לראות שינויים של ממש.
מבחינת ואגנר, כל סיטואציה אחרת היא המשכו של המצב הנוכחי שלו הוא קורא 'סוציאליזם פלנטרי', או במילים אחרות – כולנו משלמים את המחיר כי אנשים פרטיים (וצריך להוסיף גם חברות בכדי לדייק) אינם מוכנים לשלם אותו. במילים אחרות, כולנו חיים בקיבוץ גדול שבו גם אם אתה מאד חרוץ, אלה שלא קמים לעבודה דופקים אותך. איך נמלטים מהגורל הדרמיניסטי הזה ומכריחים את כולם לקום לעבודה או לפחות לשאת באחריות האישית למעשיהם? התשובה של ואגנר - רגולציה.
אם תחשבו של ההישגים הסביבתיים המשמעותיים, תראו שהם כולם תוצר של חקיקה, שיוצרת גבולות ברורים מה מותר ומה אסור ומפעילה מערכות תמריצים כלכליות שונות בכדי לגרום לאנשים ולחברות לעשות את הדבר הנכון. ואגנר מזכיר לדוגמה את מנגנון ה-cap and trade שהביא הישגים רבים כמו הפסקת השימוש בעופרת בדלקים בשנות ה-80, הורדת הזיהום של גשם חומצי בשנות ה-90 וסיוע בשיקום אזורי דייג בתקופה האחרונה.
דוגמה מעניינת אחרת שמראה את ההבדל בין מערכות וולונטריות שמסתמכות על בסיס פעולה אישי לבין מערכות שמסתמכות על רגולציה היא שקיות הפלסטיק. כל הנסיונות להפחתת השימוש בשקיות פלסטיק באמצעים חינוכיים, על ידי קמפיינים פרסומיים ובאמצעים דומים אחרים לא הצליחו באף מקום בעולם להקטין את השימוש בשקיות ביותר משליש לערך.
האמצעי האפקטיבי היחידי שהצליח להביא להפחתת השימוש באופן משמעותי, מלבד איסור השימוש בהן וחוקי אריזות נוקשים יותר (שמטפלים באריזות באופן כללי), הוא הטלת מס ישיר משמעותי על הלקוחות שצורכים את השקיות. אירלנד היא הדוגמה הכי טובה (ולמעשה היחידה לכך) – מס של 15 סנט של יורו הוריד את צריכת השקיות בכ-94 אחוזים בתוך זמן קצר יחסית.
אז מה אפשר לעשות במקומות שהממשלה לא מואילה בטובה למסות שקיות ניילון או ליצור מנגנונים אחרים לטיפול בבעיות סביבתיות? מה עושים בינתיים? על פי ג'ניפר גרייסון מהאפינגטון פוסט אין צורך להרים ידיים. נכון, היא אומרת, המצב לא משהו, אבל יש מקום לפעולות ברמה האישית. למי שנתקף חרדה לגבי חוסר האפקטיביות של המעשים הקטנים היא מציעה קודם כל לקחת אוויר, להתנתק קצת מהטלויזיה ומהטוויטר כדי לא לספוג יותר מדי רעל תקשורתי ולחפש השראה קצת יותר חיובית בכל מיני מקומות, משיחות משיחות בכינוסיTED ועד לאיזה ספר טוב.
הגישה של גרייסון היא קצת פחות פטליסטית מזו של ואגנר ומזכירה לנו שאנחנו הם אלו שמזהמים את מקורות המים ומכלים את משאבי כדור הארץ ולא חייזרים מהמאדים ולכן אנחנו גם אלו שיכולים לעשות את השינוי המתבקש. לדוגמה, היא מסבירה שאמנם מדיניות ממשלתית היא זו שהפכה את המזון המעובד והתעשייתי לזול ונגיש, אבל עדיין אף אחד לא מכריח אותנו לבחור באפשרות הזו על פני מזון טרי ובריא יותר (מארק ביטמן טוען שזו גם לא שאלה של עלויות, אלא בחירה תרבותית – האמריקאים רואים בבישול עבודה ובפאסט פוד בילוי).
גרייסון מציעה להתרכז בשינויים מקומיים ולחשוב איך לעשות את הסביבה שלך ליותר ירוקה על ידי לקיחת חלק ביוזמות שונות ברמה המקומית, מתוכניות של השכרת אופניים ועד לשימור העצים בשכונה. גם אם לא תצליח לשנות את העולם, או אפילו את מה שחושבים ועושים בקונגרס בנושא הסביבה, היא מסכמת, לפחות תוכל לשנות את הפינה הקטנה שלך בעולם.
אז מהי הגישה הנכונה להפוך את השנה ואת החיים בכלל לירוקים יותר? האם להיות ריאלים ולהתרכז במקרו כמו שואגנר מציע או להיות ריאלים, לזכור את רמת המקרו ועדיין להתרכז במיקרו כמו שגרייסון מציעה? אין כמובן תשובה אחת, אבל אני רוצה להציע לכם גישה אינגרטיבית, או להלן גישה מספר שלוש – מקרו-מיקרו פלוס.
צריך להכיר בעובדה שואגנר צודק ושינויים פלנטריים דורשים רגולציה הרבה יותר מעמיקה. לגישה וולונטרית יש את המגבלות שלה ומי שלא מכיר בזה פשוט טומן את ראשו בחול. מה שנגזר מכך הוא שפשוט צריך לנסות להשפיע על קובעי המדיניות ולדרוש מהם לתת פתרונות של ממש לנושאים הללו. למי שלא אכפת לו, או שמנסה לסבן את הציבור במילים יפות, צריך פשוט להוציא כרטיס אדום ולשלוח אותו הביתה. כמו שאנחנו יודעים, לא צריך לחכות רק לקלפי כדי לעשות זאת ויש דרכים נוספות להיות אקטיביים ואפקטיביים גם בין בחירות לבחירות.
גם למי שפחות בעניין של מחאה ואוהלים יש דרך מאד אפקטיבית להשפיע – באמצעות הארנק. ואגנר וגרייסון לא כל כך מתייחסים לכך, אבל חברות הן חלק מהותי לא רק מהכלכלה, אלא גם מהשפעותיה הסביבתיות – 70 אחוזים מפליטות גזי החממה לדוגמה הן תוצר של פעילות המגזר העסקי. לכן רצוי ומומלץ לבחור במוצרים ושירותים של חברות שפועלות באופן יותר ידידותי לסביבה ולחברה מאחרות. בהיעדר חקיקה, הצרכנים הם הגורם האפקטיבי ביותר להמריץ חברות להתחיל לפעול. זה לא תמיד קל לחפש את הבחירות הנכונות אבל אני בטוח שגם בשביל שתהיה שנה מוצלחת צריך להזיע – מה לעשות, אין ארוחות חינם.
אז אמרנו להצביע בקלפי, בפעילות, עם הארנק, אבל מה עוד? לא לשכוח את המיקרו – גרייסון צודקת באיזכור שלה לגבי הדאגה לפינה שלך – הרבה פעמים פעולות שכאלו יצרו לא רק פינות נקיות וטובות יותר, אלא גם מומנטום ציבורי ותנועות גדולות שיצרו שינוי של ממש בחיים של עשרות ומאות מיליוני אנשים. רק השבוע נפטרה ד"ר וואנגרי מתאיי מקניה, זוכת פרס נובל לשלום בשנת 2004 שהקימה את תנועת "חגורה ירוקה", ששתלה עצים ונלחמה בבירוא יערות במטרה לשפר את איכות חייהן של נשים בקניה, תוך שימור משאבי הטבע במדינה. היא לא רק גרמה לשיפור בתנאי החיים של מיליוני אנשים בקניה, אלא גם נתנה השראה לרבים אחרים ברחבי העולם כולו.
ברור שלא כולם הם וואנגרי מתאיי, אבל עדיין יש לא מעט אנשים שמעשיהם ויוזמותיהם האישיות יוצרות שינויים של ממש ולכן לא צריך לפסול על הסף פעילות אישית, אם כי רצוי שהיא תהיה בהקשר קהילתי, ציבורי או אפילו עסקי בכדי שתהיה לה באמת השפעה.
ומה עם המיחזור והשקיות מבד בסופרמרקט? אם זה נותן לכם הרגשה טובה, תמשיכו לעשות זאת. גם הרגשה טובה היא משהו שאין לזלזל בו. תזכרו עם זאת, שזה לא יעשה לכם את השנה ירוקה. לשם כך, צריך להתאמץ הרבה יותר. אז שתהיה לכם שנה טובה, וכן, גם ירוקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם