הימים הנוראים
בין ראש השנה ליום כיפור כולם עומדים לדין. מעשי היחיד יישפטו גם ביחס לעצמו, אבל גם ביחס לחברה ולמדינה
יש כאלה שהמשפט הזה לא עושה עליהם רושם מיוחד. לא מפחיד אותם. משום כך, ככל הנראה, חיפשו להם נוראות אחרות לימים אלה, כדי שכל הציבור יהיה מאוחד ומלוכד ביראה ובפחד בתקופת "הימים הנוראים".
וכך טיפחו והעצימו במשך חודשים את הנוראות הצפויות בימי ספטמבר-אוקטובר ואחריהם.
איימו עלינו בצונאמי ובמלחמה ובגל פלסטינים מהשטחים שישטוף אותנו ובהרג ובמשבר כלכלי ובנידוי עולמי נוסח דרום אפריקה ועוד כיוצא באלה מרעין בישין. בינתיים שום דבר מנבואות הפורענות האלה לא התגשם, ואנו, נעבעך, נשארנו עם הימים הנוראים המסורתיים שלנו.
"בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון, כמה יעברון וכמה ייבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו", נאמר בתפילת "ונתנה תוקף", שהיא משיאי תפילות הימים הנוראים.
איני רוצה להמשיך ולצטט את מיני המיתות הנוראות המזומנות על פי תפילה זו למי שנגזר דינם לעבור מן העולם. גם בלעדיהן זה די מבהיל.
זה אשר ליחיד, הצדיק או הרשע. אך מה בקשר לחברה, לקהילה, למדינה? גם הן עומדות לדין, שם למעלה, בראש השנה וביום הכיפורים? ואם כן, על מה? מתברר שכן. כך נאמר בתפילת מוסף של ראש השנה: "ועל המדינות בו ייאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע".
המנהיג דן את מדינתו לחרב או לשלום
הרמב"ם כותב: "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועוונות. מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו, צדיק. ומי שעוונותיו יתירות על זכיותיו, רשע. מחצה למחצה, בינוני. וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עוונותיהן, הרי זו צדקת. ואם היו עוונותיהן מרובין, הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו".
נמצא שהאדם עומד לדין לפני בוראו בשני כובעים: כיחיד האחראי לעצמו, וגם כחלק מהחברה ומהמדינה. אם יימצא צדיק בדינו האישי ואילו מדינתו תימצא רשעה ותיחרב, הוא יינצל, כמו לוט בסדום; ואם יימצא הוא רשע ומדינתו צדקת, היא תתקיים והקב"ה ייפרע ממנו (כך מפרשי הרמב"ם).
איך דנים מדינה? לפי הרמב"ם על פי מעשי יושביה. כפי שהיה בדור המבול ובסדום, שאנשיהם
השחיתו דרכיהם וגרמו למחיקת היקום (במבול) ולהרס (בסדום ועמורה).
בימינו מתבקש לומר שדנים אותה גם על פי מעשי מנהיגיה. כלומר, המנהיג - במדיניותו, במעשיו ובמחדליו - דן את מדינתו לחרב או לשלום, לרעב או לשובע. מלחמה או בידוד מדיני או עוני או פערים חברתיים או משברים בבריאות ובחינוך ושאר מכות מדינה הנולדים ממדיניותו, ממהלכיו ומחוסר המעש של המנהיג, הם בעצם גם החטא וגם העונש. החטא שלו, העונש של יושבי המדינה.
ואם תרצו, הוא עצמו, המנהיג הזה, הוא העונש. מי שרוצה לשייך את הדברים האלה לישראל שעל סף תשע"ב, עושה זאת על אחריותו האישית. אני לא צריך צרות בערב ראש השנה. שתהיה שנה טובה. שנה שזכויותינו יגברו על עוונותינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם