המלחמה בה העולם התמוטט
"דדו, אני לא יכול לעצור אותם, הם צולחים". הלב נעצר, הקונספציה התמוטטה ובאותה שנייה העולם קרס נוכח דבריו של מפקד חיל האוויר
ישנה בקרבנו עדת מקוננים הלובשים שחורים כל יום ומבשרים לעם ישראל על השואות הצפויות לו מכל עבר. כל יום עם "מכת מצרים" משלו, בליווי צונאמי כזה או אחר. לקינת החורבן מתווספת כל הזמן התוכחה: הכל יתמוטט והמדינה תלך לאבדון אם ימשך המצב הנוכחי. יכול להיות שהקינות נכונות, ומאוד יכול להיות שלא, אבל שמצנע יצטרף ללהקה הזאת ועוד ירחיק עד מלחמת העצמאות?
טוב שמלחמת יום הכיפורים שבה ועולה לכמה ימים לתודעה הציבורית. אז ברצוני להמחיש משהו מאותם ימים על מנת להבין מה זה באמת מצב גרוע. זה היה ב-6 באוקטובר 1973 בשעות הערב של היום הראשון למלחמה. בדרך מקרה הזדמן לי להיות במרחק סנטימטרים ספורים משלושה אנשים: דדו הרמטכ"ל, בני פלד, מפקד חיל האוויר, ורחבעם זאבי, שהתמנה לעוזרו של דדו באותו יום. "המפקד", צעק בני פלד כי מסביב רעש, מהומה, עשן סיגריות, "אני לא יכול לעצור אותם, אני לא יכול, הם צולחים". דדו הביט בו במבט שאין לי מילים לבטאו, אך אני רואה אותו מול עיניי זה עשרות שנים, והשיב: "בני, תעשה מה שאתה יכול", כאשר גנדי דוחק בו לזוז.
לבי נעצר. כאן, לידי, עומד מפקד חיל האוויר הישראלי ואומר למפקד צה"ל כי הוא לא יכול לעצור את המצרים הצולחים בהמוניהם את תעלת סואץ. זה חיל האוויר "הטוב בעולם", זה חיל האוויר שכל צה"ל וכל עם ישראל האמינו שהוא יהיה זה "שינקנק" את הערבים, שהוא זה שינחית ביום פקודה את מכת המוות לצולחי התעלה המצרים. זה השאור שבעיסה.
עוד לא עיכלתי את שאוזניי שומעות בתוך בליל הרעשים שמסביב ודדו המשיך: "בני, אני חייב לרוץ לצפון, המצב שם קטסטרופלי, תעשה מה שאתה יכול", ואז גנדי משך אותו ודדו נע לעבר המדרגות ונעלם.
שלושה נדבכים במחדל הענק
ברגע זה, באותן שניות מעטות שלא נמצא אותן בשום פרוטוקול ויומן מלחמה, קרס עולמי הישן. היה נראה לי שיעבור זמן ועולמם של רבים יקרוס לעד. ועדת אגרנט תלתה את כל קולר הקריסה במחדל המודיעיני, ומאז מדברים כמעט רק על זה.
כמובן שהיה מחדל מודיעיני קולוסלי, אך הוא היה רק נדבך אחד מבין שלושה נדבכים של מחדלי ענק: הנדבך הראשון הוא תפיסת הביטחון הלאומי שלנו, שלאורה הוכן צה"ל למלחמה, ולפיה צה"ל מרתיע את סאדאת; השני, התפיסה שסאדאת יודע כי יפסיד במלחמה, ולכן לא יפתח בה. ואם ישתגע ואכן יפתח, הסדיר וחיל האוויר יבלמו
אותו; והנדבך השלישי הוא התגבשותה של פרדיגמה לאומית שליבתה הייתה: הערבים מטומטמים והיהודים חכמים. זאת הפרדיגמה שטופחה במאות ספרים, שירים, מאמרים, פקודות יום וציורים ואין-ספור כלי ביטוי. היא הקיפה את כל האליטות וכמעט את כל העם. מעטים היו יוצאים מן הכלל.
זאת הייתה השעה הקשה, לדעתי, של עם ישראל, והיו עוד הרבה שעות קשות לפני כן ואחרי כן. אם באים מקוננים ו"מאיימים" בשואה שבה יוכלו הפלסטינים לתבוע לדין ישראלים בבית הדין הבינלאומי בהאג עולמי לא יקרוס. הכי הרבה תהיה פרנסה לעורכי דין משני הצדדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם