עסקת הביש: חמאס אנס את ישראל
אנחנו לא יודעים להתעקש, ולנהל מו"מ עם טרור. ולכן, גלעד הוא לא החטוף האחרון. לישראל סיכוי לחולל שינוי בנושא השבויים. היה והוחמץ
יצחק מרדכי, לשעבר שר ביטחון, לשעבר אלוף שלושת הפיקודים, האיש שעמד בראש הפריצה לאוטובוס קו 300 בזמנו, מספר בדיחה: בריון אחד פרץ לביתם של בני זוג. לקח את הגבר, ציווה עליו לסמן עיגול באמצע הסלון והודיע לו, אתה מהעיגול הזה לא מעז לצאת. לקח את האישה, אנס אותה על הספה מול בעלה, והלך.
באו החברים בטענות לגבר, איך נתן לדבר כזה לקרות אצלו בסלון. אמר להם הגבר, על מה אתם מדברים, יצאתי פעמיים מהעיגול והוא לא שם לב. זה, על פי מרדכי, מה שקרה לנו עם גלעד שליט וחמאס בעזה. אנסו אותנו אצלנו בסלון, ועכשיו אנחנו מתהדרים באיזושהי הגמשה של חמאס במהלך המשא ומתן. מה זה משנה, אומר מרדכי, אם אנחנו משחררים 290 מאסרי עולם, או 790 מאסרי עולם. העיקרון אותו עיקרון.
ואם מרדכי, שהיה שר ביטחון מתון וזהיר, הגורם השפוי והמייצב של ממשלת נתניהו הראשונה, אומר וחושב את הדברים האלה, מה יגיד אביגדור ליברמן? אז הנה מה שיגיד ליברמן (כפי שאמר לי שלשום):
"עם טרור אסור לדבר. נקודה. כשהם יידעו שאתה לא מדבר איתם, אלא רק דרך הקנה של האם-16 או האף-16, זה ייראה אחרת. אם הם היו יודעים שבמקרה כזה אף אחד לא יישאר חי, אף אחד, לא הנייה ולא ג'עברי ולא בטיח, ושישראל תחסל אחד אחד, יעלה כמה שיעלה, אז הכל היה נראה אחרת. אנחנו מפרקים בעצמנו כל מה שבנינו במשך שנים, הרי העולם כבר לא מדבר עם טרור, לא האמריקאים ולא הרוסים ואפילו לא האירופים, רק אנחנו. בעניין שליט היה צריך לעשות פעולת חילוץ, איך שלא יהיה, עם מה שלא יהיה, כי ככה צריך לדבר עם טרור".
שאלתי את איווט איך הוא מסביר את העובדה שרק שני שרים, חוץ ממנו, התנגדו לעסקה. ליברמן, שהופתע לטובה מהצבעתו של בוגי יעלון, לא מהסס: "זה הטבע האנושי. עם כל התקשורת, והציבור, והפרשנים, והקמפיין הציבורי, במצב כזה כולם רוצים להיות טובים, יפים ונחמדים. אף אחד לא יכול או רוצה להתייצב נגד הזרם. זה אנושי. מנגד, זה המשך המגמה שהעולם הערבי קולט מאיתנו. זה משדר להם את ההתרופפות בצד שלנו, את היעדר הנחישות, את חוסר שיקול הדעת".
למה התרופפות, שאלתי, אומרים שזה הפוך, שהעובדה שעם שלם מתגייס להחזיר חייל הביתה היא בעצם הלכידות החברתית האמיתית שלנו כאן, מה שמייחד אותנו ומבדל אותנו מהם. ליברמן גיחך. "בדיוק להפך, הרי מדובר בפופוליזם מהסוג הכי נחות. אין לי ספק שהערבים מריחים התפוררות פנימית בישראל".
שאלתי אותו על אביב העמים הערבי. הרי יש שם סימנים דומים, גם שם האנשים פתאום רוצים לחיות אחרת, רוצים דמוקרטיה, רוצים שוויון, וליברמן גיחך שוב. "אביב ערבי? זה חורף. בסוף כולם יבינו לאן זה הולך. תראה את מפקד כוחות המורדים בלוב. מי זה? מי שהיה העוזר של אוסאמה בן-לאדן, ישב בכלא האמריקאי באפגניסטן ושוחרר. עכשיו הוא משחרר את לוב".
הבעיה עם התיאוריה של ליברמן היא שכבר ניסינו אותה. אם נחזור רגע ליצחק מרדכי, הרי במקרה ההוא, של קו 300, לפני 27 שנה, שניים מהמחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, שניים אחרים חוסלו על ידי
אז מה התשובה, מהו הפתרון? הלוואי שידעתי. אחמד טיבי, שאמר לי מיד לאחר הפרסומים על עסקת שליט ש"אתם מבינים רק כוח", צודק. מצד שני, לא רק אנחנו מבינים רק כוח, גם הם מבינים רק כוח. דוגמאות לא חסרות. מלחמת לבנון השנייה השתיקה את חיזבאללה, "עופרת יצוקה" הביא לסוג של הסדרה זמנית בדרום.
הבעיה היא שבצד שלנו מישהו התבלבל. מצד אחד, אנחנו באמת מבינים רק כוח. מצד שני, אנחנו מתקשים להפעיל כוח. וכשכבר מפעילים אותו, ממהרים למצמץ. ומצד שלישי, ויש גם צד שלישי, אנחנו לא יודעים להתעקש, לעמוד על שלנו, ולא לנהל משא ומתן עם טרור, בעיקר לא בנושא חטופים. ולכן, גלעד שליט, למרבה הצער, הוא לא החטוף האחרון, וחבל. כי לישראל היה סיכוי לחולל שינוי. היה והוחמץ. מרדכי מתעקש: "גלעד הוחזק שני קילומטר מאיתנו. זה לא מתקבל על הדעת שצה"ל הגדול לא יכול היה להביא מודיעין. שהשב"כ לא הצליח. שבמהלך עופרת יצוקה אי אפשר היה להביא את זה, או לפחות להביא כמות נכבדה של בכירי חמאס כשבויים וקלפי מיקוח ולהפעיל באמצעותם מנופים על חמאס".
צודק, מרדכי. מדובר באחד המחדלים המדאיגים שחווינו. לזכותם של האחראים ייאמר, שהם לא מתחמקים. ראש השב"כ הקודם, יובל דיסקין, הודה בכשל הזה בפה מלא כשפרש. הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שירש את תיק חטיפת שליט מקודמו דני חלוץ, הודה בפומבי לאחר פרישתו שישראל אינה יודעת איפה שליט (אמירתו זו של אשכנזי גררה ביקורת קשה). אבל ההחמצה הקשה מכל, המרגיזה באמת, הייתה במהלך מבצע "עופרת יצוקה", שהתקיים בימי דמדומיו של אהוד אולמרט.
ראש הממשלה אולמרט רצה ללכת עד הסוף. באמת. וגם אם לא, רצה שחמאס יחשוב שהוא הולך עד הסוף. בדרך זו, האמין אולמרט, אם חמאס יאמין שצה"ל הולך לארגון על הראש, שיש כוונה לתפוס את כל עזה ולהוריד את כל המנהיגות, יש סיכוי שייווצרו תנאים אחרים לשחרור שליט במהלך המבצע. בסוף, האינטרס האמיתי היחיד של ג'עברי וחבריו הוא להישאר בחיים. ומה קרה? מה שקרה זה ששר הביטחון של אולמרט, אהוד ברק, התיישב לשיחה עם שר החוץ הצרפתי ברנאר קושנר ביום השני או השלישי של המבצע, עוד בטרם הפעולה הקרקעית, ושחרר לחלל את האמירה הלא תיאמן שישראל שוקלת הפסקת המבצע ל-48 שעות לצורך יצירת מסדרון הומניטרי.
ברק הגדיל לעשות וטען שדבריו נאמרים על דעתם של הרמטכ"ל אשכנזי וראש השב"כ דיסקין. אולמרט התקשר מיד לאשכנזי, בוער מחמת זעם, אשכנזי הסביר לו שאין לו מושג על מה ברק מדבר. דיסקין? כנ"ל. בסוף, ובאורח חסר תקדים, נאלץ דובר צה"ל להוציא הודעת תיקון מטעם הרמטכ"ל, שבה הובהר שאין שום דיבור של צה"ל על הצורך בהפסקת האש לצורך "מסדרון הומניטרי".
הכל, במילים אחרות, נולד במוחו ההוזה של שר הביטחון. אבל הנזק כבר נעשה. גם במהלך המבצע, שנמשך עוד כשלושה שבועות, נאלץ אולמרט להילחם מול ברק על כל צעד נוסף בשטח. בשלב הזה גם הרמטכ"ל אשכנזי רצה לסגור עניין ולהוציא את צה"ל מעזה, ואולמרט נכנע. בדיעבד, כאמור, מדובר בהחמצה. אשכנזי עצמו הודה אחרי המבצע ש"עזה התנדנדה. רעם מנועי הטנקים נשמע במרכז העיר. היה ברור שעוד דחיפה אחת עזה נופלת".
אז למה לא הפילו את עזה? במהלך כל המבצע נמנעו לוחמי חמאס, כמעט לחלוטין, ממגע עם לוחמי צה"ל. הם ידעו למה. מצד אחד, אין לחמאס עדיין שום יכולת להתמודד התמודדות אמיתית, חזיתית, עם צה"ל (אם זה יימשך ככה, בקרוב תהיה להם יכולת כזו). מצד שני, חמאס ידע שאולמרט אומנם למד לקח ולא הצהיר על החזרת גלעד שליט הביתה כחלק מיעדי המבצע, אבל הוא בהחלט חושב על זה. ולכן, המאמץ היה למנוע מבכירי חמאס ליפול לידי צה"ל, פשוט לנתק מגע. וזה הצליח להם. בעיקר בגלל תבוסתנותו של שר הביטחון.
על פי המודיעין של אז, גלעד שליט הוחזק באזור רפיח. כשאולמרט הציע להכניס חטיבה לרפיח ולנסות לטלטל שם את העץ, בתקווה שמשהו יפול מהצמרת, הוא נתקל בהתנגדות. עופרת יצוקה הסתיים בניצחון טקטי (יצירת הרתעה מוגבלת) אבל במפלה אסטרטגית. שליט, הנכס הגדול ביותר שהיה לחמאס מאז ומעולם, נותר בידי שוביו. ישראל המשיכה להתפתל, עד שהשבוע נכנעה. ראיתי, חמש דקות אחרי הכניעה, כשהסתיימה ישיבת הממשלה, את אהוד ברק, על שלל מאבטחיו ויועציו, מפלס את דרכו בין ההמונים, בתוך הברדק וההמולה, בנחישות ובעקביות אל תוך האוהל של משפחת שליט. הוא חפז לשם, להיות הפוליטיקאי הראשון שמצטלם עם המשפחה (האצילית והיפהפייה) הזאת. ראיתי, ורציתי להקיא.
העסקה שהביא בנימין נתניהו לממשלה טובה במעט מהעסקאות הקודמות. במעט, לא במהות. חמאס התגמש במספר סוגיות, כמה ממנהיגיו נותרו בכלא. בסופו של יום, העיקרון אותו עיקרון. מאות רוצחים הולכים הביתה, חייל ישראלי אחד יוצא מהמרתף וחוזר לחיק משפחתו. שליט נשאר עוד שנתיים וחצי בכלא חמאס כדי להשאיר כמה מרבי המרצחים בבית הסוהר.
יש כאן הישג מסוים לנתניהו. ויש עוד עניין. בשב"כ מציינים שהלחץ שהופעל לאחרונה על אסירי חמאס בכלא, ביטול חלק מהפריבילגיות המטורפות שנהנו מהן במשך שנים, עשה את שלו. שמעתי, במו אוזניי, בכיר בשב"כ אומר שהלחץ הזה על האסירים יצר מנוף גדול על הנהגת חמאס בעזה ובדמשק. "גם הם היו בלחץ, חמש שנים וחצי הם במתח אדיר", אמר הבכיר בשב"כ, "גם הם נעו בין תקווה לייאוש, וכשהגיע העניין הזה של החמרת תנאי הכליאה, זה יצר מנוף גדול". שמעתי , והתקשיתי להאמין.
במשך שנים ניהלתי קמפיין בנושא הזה. בהתחלה כמעט לבד. אחר כך הצטרפו אחרים. אנשים שמבינים, שיודעים, שהיו שם, הסבירו לי עד כמה רגישה החברה הפלסטינית לנושא האסירים, לתנאים שלהם, לגורלם. רק לפני כמה שבועות, בעקבות גל הפרסומים ב"מעריב", החליט בנימין נתניהו לסגור את הקייטנה. נציב שב"ס החדש, רב גונדר אהרן פרנקו, החל להפעיל תוכנית מיוחדת לצורך זה. פרנקו פעל ביעילות ובנחישות. זה לא שרוב הפריבילגיות בוטלו. מיעוטן בוטל. לא קל להפוך את המציאות עכשיו, אחרי ההפקרות שנבנתה שם במשך שנים.
והנה, עובדה. אפילו המעט שנעשה, טיפין-טיפין, פעל פעולה נמרצת, מדהימה, שייצרה, על פי שב"כ, מנוף נדרש כדי להגמיש את חמאס. שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו אז, לפני חמש שנים, היה בא מישהו ומחליט לסגור את הברז מיד, בן לילה. לא לאט-לאט, לא בעדינות, אלא בבת אחת. יפרוץ בכלא מרד אסירים? שיפרוץ. ייהרגו כמה אסירים? אז ייהרגו. הרווח כולו שלנו, לא נצטרך לשחרר אותם אחר כך. מה היה קורה לחמאס? מה היה קורה לעסקה? חבל שאף אחד לא בדק את זה בזמן אמיתי.
כך הגענו לאן שהגענו. לעסקה הנוכחית שהיא, מבחינה לאומית, ניצחון מוסרי, ואולי גם הישג טקטי לנתניהו. אבל העסקה הנוכחית היא תבוסה אסטרטגית מהדהדת, מכה קשה לביטחון הלאומי. שוב הוכח, בפעם המי יודע כמה, שמבחינת הפלסטינים דרכו של חמאס היא הדרך הנכונה. איזה אינטרס יהיה לפלסטינים ללכת עם אבו-מאזן המתון, המתנגד לפיגועים ולטרור, כשהיחידים שמביאים להם סחורה הם מרצחי חמאס? בדיוק כמו בבריחה מלבנון וביציאה החד צדדית, הרת האסון, מעזה.
אנחנו, במו ידינו, ממליכים עליהם את הקיצונים. למה? כי עם המתונים שלהם אנחנו לא מדברים, מול המתונים שלהם אנחנו גיבורים גדולים, מול הקיצוניים שלהם אנחנו מתקפלים. זו עובדה. אני לא משוכנע שהמתקפה הדיפלומטית של אבו-מאזן על ישראל באו"ם לא הובילה את נתניהו, אולי אפילו בתת מודע, לתת עכשיו את הסוכרייה המתוקה הזו לחמאס. שייחנק אבו-מאזן. והרי זה בדיוק מה שעשה, בזמנו, יצחק שמיר. אישר להקים את חמאס, לפתוח את הסניפים של הארגון הזה כשהיה בחיתוליו, כדי לדפוק את אש"ף. אכן, גאונים גדולים אנחנו.
ביום שלישי, בישיבת הממשלה ההיסטורית, הגיע תורה של הזחיחות. אפשר היה לקרוא ולראות אותה על פניהם של אנשיו של נתניהו, חבורת הספינרים הממלכתית שפורחת שם תחתיו. הנה משהו מטריד, אפילו מרגיז, ששמעתי מיותר מדי אנשים שהיו שם, בישיבה. מסתובבים להם אנשיו של ביבי, מחויכים כחתולים שהרגע בלעו את כל כדי השמנת, ומתלוצצים. "מתמחים, מתמחים, תזכירו לי, זה סוג של רופאים, לא?", אמר אחד מהם, והשני, לץ מוצלח עוד יותר ממנו (רק עם כיפה), השלים את החידוד עם "צדק, צדק, תזכירו לי רגע, מה זה צדק חברתי?".
אכן, שוס גדול. כשהשר אלי ישי, מנהיג ש"ס, חזר לישיבה אחרי שקפץ לרב עובדיה יוסף עם נועם שליט, פנו אליו כמה מאנשי נתניהו ושאלו אותו, "תגיד, גם עם דפני ליף התייעצת?", רמז דק ומעודן, בגודל של פיל בחנות חרסינה, לפגישה שקיים ישי עם ליף אחרי שהביע התנגדות לדוח טרכטנברג, בסיומה הודיעה דפני ש"אלי ישי יצא גבר". אריאל אטיאס נחלץ (באופן נדיר) לעזרת ישי ואמר להם, "חבר'ה, אנחנו עכשיו פיפטי-פיפטי. הכנסתם לנו, הכנסנו לכם".
הם ילמדו על בשרם, אנשיו של נתניהו, כמה קצרים הם רגעי התהילה. שישאלו את ברק אובמה. הוא לא שחרר אלף רוצחים תמורת בן ערובה (האמריקאים לא מנהלים משא ומתן לשחרור בני ערובה, זה לא חוקי שם(, הוא הרג את גדול המרצחים, את השטן הגדול, את אוסאמה בן-לאדן, במבצע מזהיר.
פעם אנחנו היינו עושים מבצעים כאלה. תהילתו של אובמה ארכה כשבועיים. היום הוא מונח על הקרשים, מדמם, ממתין בסבלנות שיבוא איזה רפובליקני שפוי ויתקע בו את כדור החסד (לא בטוח שזה יקרה. מסתמן מחסור ברפובליקנים שפויים). כך שעם כל הלצון והחידוד בלשכת נתניהו, עוד מוקדם לחגוג.
מה הביא את ביבי להבשיל לקראת העסקה הזו? למרות התורה שהמציא, למרות כל מה שכתב ב"מקום תחת השמש" ותחת כל עץ רענן, למרות נבואותיו שהתגשמו על כניעה לטרור שמביאה עוד טרור, ולמרות ולמרות? לא לגמרי ברור. ההיסטוריה תגיד.
מה שבטוח זה, שההבשלה הזו אירעה בסמוך להתפרצותה של המחאה החברתית. אסור לשכוח שבהפגנות הגדולות נישא שמו, נישאה גם תמונתו של שליט. שזה בדיוק הקהל שמוכן להחזיר הכל בשביל שליט. אישית, אין לי ספק שגם לעניין הזה, שטרד מאוד את מנוחתו של נתניהו, יש חלק בהבשלתו לכלל החלטה. מצד שני, הגיע הזמן שיגיע להחלטה כלשהי. הוא הפגין מנהיגות, הוא לקח סיכון, הוא שמר על דיסקרטיות והעביר את ההחלטה בממשלה ברוב מרשים. מבחינה אישית, יש לו הישג. ברמה הלאומית? מסופקני.
ויש עוד עניין. תופעה מוזרה מתרחשת בשבועות האחרונים. יותר ויותר אנשים, רובם בכירים לשעבר, חלק קטן מהם מכהנים בהווה, במערכת הביטחון, במערך המודיעין, מגששים דרכם בזהירות, בהססנות, אל האור. זאת אומרת אלינו, אנשי התקשורת. הם נפגשים איתנו במקומות מרוחקים. הם לוחשים. הם חוששים. הם סבורים שההרפתקה הגדולה הצפויה במזרח מתקרבת ובאה.
בסיבוב הקודם היו אלה שלושה ענקים, אשכנזי, דיסקין ודגן, שמנעו בגופם הרפתקה אסונית (לדבריהם). אבל הסיבוב הקודם נגמר. עכשיו ממתינים לסיבוב הבא. אשכנזי, דגן ודיסקין כבר אינם. יורשיהם חושבים כמותם (גנץ, פרדו וכהן), אבל עוד לא תפסו נפח. עוד לא קיבלו ביטחון. הם משוועים לעזרה.
הם לא משוכנעים שהצמד נתניהו-ברק, או יותר נכון ברק-נתניהו, אכן מסוגל לממש את הפנטזיות המסוכנות ההן, אבל הם גם לא משוכנעים שלא. הם מודעים לגודל ההימור, לעוצמת הסכנה, וחלק מהם סבורים שזה לא דמיוני לגמרי. שביבי לא לגמרי מבין, ושלברק אין בעיה לנגן בפסנתר מעל העיר הבוערת. אין לי הרבה מה להגיד לאנשים האלה.
שר הביטחון האמריקאי, ליאון פאנטה, אמר את הדברים בריש גלי, בקול וקבל עם, בביקורו כאן לפני שבועיים. בשביל זה הוא בא. האם המסר נקלט בירושלים? האם נקלט בתל אביב? לא כולם בטוחים שכן. על פי הגרסה הפטאלית, עסקת שליט נחתמה כדי לנקות את השולחן, כי אחרי שיקרה מה שיקרה, לא יהיה עם מי ועל מה לחתום, כי הכל יבער. נקווה שמדובר באגדה לילדים.
וכדי לסיים, בכל זאת, בנימה מבודחת: לשכת העיתונות הממשלתית הפיצה שמונה תמונות מישיבת הממשלה ההיסטורית של יום שלישי. בארבע מהן נראה רק נתניהו. ארבע נוספות הן תמונות מתוך הישיבה. רק בשתיים מתוכן נראה דוד מידן, איש המוסד, השליח של ראש הממשלה לנושא שליט. אלה התמונות שיש בהן עניין עיתונאי. שהרי מידן היה עד לא מזמן איש הצללים, ואין לתקשורת תמונות "אקשן" שלו.
היה ברור שאחת משתי התמונות הללו תפורסם בעיתונים. ואכן, היא פורסמה ב"הארץ", ב"ישראל היום" וב"מקור ראשון" ("מעריב" פרסם דווקא תמונה בלי מידן. "ידיעות" כלל לא פרסם). מה המיוחד בתמונה הזו, עם מידן? אז ככה: נראים בה, מימין לשמאל, המזכיר הצבאי אלוף יוחנן לוקר, איש המוסד מידן, מזכיר הממשלה האוזר, ראש הממשלה נתניהו, ראש השב"כ יורם כהן (רוכן קדימה), ואחר כך גם דן מרידור וגדעון סער באופק השמאלי הרחוק. ומי איננו? סילבן שלום איננו. כאילו לא היה.
אבל הוא שם, הוא נמצא. חי וקיים ובועט, אלא שיורם כהן רוכן מעט קדימה, רושם משהו לעצמו, ומסתיר לגמרי את סילבן שלנו. כך נמחק המשנה לראש הממשלה מההיסטוריה, כאילו לא שהה בה מעולם.
אם תשאלו את סילבן, אין ספק שזה בכוונה. מי שמכיר את דרך התנהלות הדברים שם, בלשכה, יודע שזו קונספירציה לא משוללת יסוד. מה גם, שלא מדובר בפעם הראשונה. דובריו של ראש הממשלה (ויש רבים כאלה) עסוקים רוב הזמן, שלא נגיד כל הזמן, בתדרוכים נגדו. בכל נושא. טרכטנברג, שליט, הכל.
בערב ההצבעה היה ערוץ טלוויזיה ששידר שסילבן יתנגד לעסקה. אחר כך שודר שרק אותו לא הזמין נתניהו לפגישה בטרם יציג את העסקה בממשלה (מה שלא נכון). לשלום שמור מקום ליד נתניהו בישיבות הממשלה, אבל כל שבועיים-שלושה מוצאים אנשיו של ביבי תירוץ להושיב שם מישהו אחר, וכך נדחק סילבן שלנו, שוב, מהפריים הטלוויזיוני.
לשיא מגיעים הדברים סביב הפקולטה לרפואה שתיפתח בצפת בסוף החודש. שלום היה הבולדוזר שהתנפל על הנושא הזה בתחילת הקדנציה ועסק בו שנתיים וחצי ברציפות, כנגד כל הסיכויים. החזון היה של שמעון פרס, ההחלטה נפלה בימיו של יעקב אדרי, אבל הביצוע, פריצת החסמים, גיוס הכספים, שבירת הבירוקרטיה, אלה רשומים על שמו של שלום.
היה אמור להיות ביום חנוכת הפקולטה טקס הסרת לוט שבו יופיע שלום, ואחר כך טקס ממלכתי בו ינאמו הנשיא, ראש הממשלה והוא. והנה, מלשכת ראש הממשלה יצאה הנחתה: אין הסרת לוט של שלום, יסירו לוט אחר כך במעמד הממלכתי, ואין גם נאום של שלום. רק הנשיא, ראש הממשלה ונשיא האוניברסיטה.
והנה הוא שוב, שלום, מנוקז החוצה באלגנטיות, כאילו לא היה מעולם. זה מגוחך, זה פאתטי, זה מדאיג. זה דפוס פעולה של נתניהו. בקדנציה הקודמת שלו התגולל ביבי על כל מי שסיכן אותו וכך הרחיק מהליכוד את דוד לוי, מרידור, רוני מילוא, מרדכי ובני בגין. דווקא שני אלה שלא הטרידו את מנוחתו, אריאל שרון ואהוד אולמרט, הפכו אחר כך לראשי ממשלה. עכשיו יש לו רק מטרה אחת, רק יתוש אחד בראש. סילבן. לו היה משקיע נתניהו בשיחות עם אבו-מאזן את היצירתיות והאנרגיה שהוא משקיע בשלום, אולי כבר היה כאן שלום (לא סילבן).
אקו"ם