רגשות מעורבים
מחבל שרצח ישראלי אינו "שייך" למשפחתו של ההרוג. הוא פעל נגד ישראל. רגשותיה של המשפחה מובנים, אבל רגשות אינם הבסיס להחלטה שלטונית ואינם פוסלים אותה
מנגד, לא צריך להיות מומחה משפטי כדי לנחש שבג"ץ ידחה את העתירות. כך היה בכל המקרים הקודמים, וספק אם יש שופט שמוכן להיות אחראי לכך שגלעד שליט לא ישוב הביתה. הממשלה פעלה גם הפעם במסגרת סמכותה, כפי שהופעלה פעמים רבות בעבר, וגודלם של המספרים שבהם מדובר אינו משנה זאת. העסקה תאושר, ולמעט משהו באמת בלתי צפוי גם תצא אל הפועל.
כדאי, עם זאת, להתבונן ברשימה הזו: היא מעידה שיש הטיה בסיסית בתהליך קבלת ההחלטות הנוגע לעסקאות שבויים. הממשלה בהחלטתה נשענת על הערכת הגופים המקצועיים, ובראשם השב"כ: אבל אלה אינם אמונים על אתוס לאומי, אלא רק על הערכת הסכנה הנשקפת משחרורם של המחבלים.
בהיבט הזה הייתה הפרזה בכל השנים האחרונות, והתנאים שהשיג בסופו של דבר הנושא ונותן דוד מידן אף החריפו אותה: 330 מחבלים מגורשים לחו"ל או לעזה, שם הידע הקודם שלהם ומה שלמדו בכלא אינם ממש רלוונטיים בעימות שהפך אחר לגמרי. במצב שבו יש ברצועה מדריכים איראנים ואלפי רקטות, מחבלים שהסיעו אנשים לפיגועי התאבדות הם לא יותר מסמלים. 110 המחבלים שיחזרו ליהודה ושומרון הם מזקני המחבלים, והם יגיעו לשטח הנשלט באופן מרשים על ידי ישראל, בתיאום עם הרשות הפלסטינית שנלחמת בטרור לא פחות מאיתנו.
הסכנה, וכאן דעתו של כל אדם רלוונטית בדיוק כמו זו של ראש הממשלה, היא בסמליות. אני לא מדבר על הקלישאה של "עידוד לחטיפת חיילים נוספים" ; המוטיבציה לחטיפות נובעת מעצם העובדה שיש אלפי אסירים פלסטינים בכלא הישראלי, ובחמש השנים שבהן יושב שליט בשבי ללא עסקה המוטיבציה לא קטנה בדבר. הסמליות היא בנכונותה של ישראל לשחרר יותר מאלף איש תמורת שבוי אחד, נכונות שכל השקפה לגביה הינה לגיטימית: של אלה הרואים בכך עדות לערבות ההדדית, שהיא מותרנו מהסביבה שבה אנחנו חיים, ושל אלה החושבים שיש בה כניעה מבישה המביאה לאויב ניצחון תודעתי רב-נזק.
הממשלה וראשה הם, כמובן, אלה שצריכים להחליט. ייתכן שייטיבו לעשות אם יביאו בחשבון את הסוגיה הזו, הן על ידי פרסום מוקדם של מה שאפשר לפרסם, והן על ידי מחשבה עמוקה יותר על מרכיביו האמיתיים של הכוח הישראלי. קשה לדרוש זאת דווקא מבנימין נתניהו, ראש ממשלה שבימיו הגיעו לשיא תחושת הקורבנות הישראלית וראיית כל אויב במונחים של שואה וסכנה קיומית, כל אלו בהובלתו
מה שמתרחש ביממה האחרונה, המהווה המשך ישיר למה שקרה פה במשך חמש שנים והגיע לשיאו מאז אושרה העסקה בממשלה, גובל בטירוף מערכות, המתחבר לטירוף שבו מצויה התודעה הישראלית בימים אלו בנושאים רבים. רוח ההפרטה, שמכוחה הפך שליט ל"ילד של כולנו" בקמפיין בכייני וילדותי, מתבטאת עכשיו גם מצדו השני של המטבע. מחבל שרצח ישראלי בפיגוע אינו "שייך" למשפחתו של ההרוג. הוא פעל נגד ישראל, יושב בבית כלא ישראלי מכוח החלטתו של בית המשפט, והמערכות הקיימות רשאיות לשחרר אותו בהליך חוקי ראוי.
רגשותיה של המשפחה מובנים לכל בן אנוש, אבל רגשות אינם הבסיס להחלטה שלטונית ואינם פוסלים אותה. עם זאת, בפרשת שליט הרגש הוא הדבר היחיד שחשוב מהרגע הראשון. וכך הפך עניינו של שבוי אחד, מתוך מאות ישראלים שישבו בשבי לאורך השנים, לנייר לקמוס המראה כמה ארוכה הדרך שעשינו במדרון, ממדינה המתנהלת על פי השכל לערב-רב של פרטים מונחי רגש, שפשוט אי אפשר להנהיג אותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם