עסקת שליט: פסיכוזה המונית
איך מוהלים את תחושת השמחה הקולקטיבית ופדיון הבן, עם תחושת הכובד והחידלון של המדינה?
מצד אחד, לא כיף להשבית שמחות ביום כזה. מי בכלל יספור אותך מול הדמעה השקופה שתעטוף ברכות את כולנו. מצד שני, יש תחושת חובה, אמיתית מזוקקת, לזעוק את האמת. והיא מרה כלענה. אנשים חוששים למצבו של החייל שליט, אני חושש יותר לשפיות שלנו. בגלעד אפשר יהיה לטפל, לתמוך ולשקם.
מי יטפל בנו? מי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, לימים בהם המדינה הזו נלחמה בשיניים ובציפורניים על קיומה, חשקה שפתיים מול אויביה, לא נכנעה לקמים עליה, לא התכופפה, חינכה עולם שלם לא לתת לטרור ולו סדק צר לחדור בו, הפגינה הקרבה אישית, וגם קולקטיבית, לצורך שימור החלום הציוני והקמת הבית היהודי ליהודים אחרי אלפיים שנה? האם השתנה משהו מאז הימים ההם? האם יש לנו היום פחות אויבים, פחות סיכונים, פחות איומים? נדמה לי שלא.
התקשרתי אתמול לפיני נחמני. מי זה? זה נווט קרב ישראלי שמטוסו הופל בשמי דמשק לפני 41 שנה. הוא והטייס, גדעון מגן, ישבו בכלא הסורי (" שלוש שנים, חודשיים ויום אחד", ירה נחמני מיד כששאלתי אותו כמה זמן היה שם), והמתינו. מאוחר יותר הצטרף אליהם בועז איתן, טייס מיראז' שהופל אף הוא.
צה"ל, באמצעות סיירת מטכ"ל, יצא אז לסידרת מבצעים על מנת לחטוף קצינים סורים ולהחליפם בטייסים השבויים. הורי הטייסים השבויים כלל לא ידעו על הפעילות החשאית. אמא של נחמני שיגרה אז מכתב לשר הביטחון משה דיין. היא הזהירה את דיין לבל יסכן שערה משערות ראשו של חייל צה"ל, אפילו לא חייל אחד, כדי להשיב את בנה מהכלא הסורי ארצה. ואמא של הטייס נחמני, האמינו לי, אהבה את הבן שלה באותה מידה שאתם אוהבים את הילדים שלכם, ושאביבה ונועם שליט אוהבים את גלעד. אבל צה"ל סיכן, ועוד איך סיכן, חיילים.
אהוד ברק היה אז מפקד סיירת מטכ"ל ובנימין נתניהו קצין בסיירת, והקצינים הסורים הובאו, והטייסים שבו הביתה. אמא של נחמני לא סיפרה לבן שלה מעולם על המכתב שכתבה לדיין. דבר המכתב נודע לו, כעבור שנים, במקרה. לפני שלוש שנים, כשנפטרה, קרא נחמני, בן 68 היום, את המכתב של אמא על קברה. אתמול הוא לא היה מוכן להגיד מילה. "נשבענו", אמר לי, "אני וגדעון ובועז (הטייסים השבויים, ב.כ.), לא לדבר על גלעד שליט. חמש שנים וארבעה חודשים אנו עומדים בשבועה הזו, וכך נמשיך".
כיבדתי את בקשתו של נחמני. מגיע לו. שאלתי את עצמי מה קרה לנו בינתיים, בארבעים השנים הללו. איך השמנו, התפנקנו, התרככנו והפכנו למה שאנחנו. איך יכול להיות שמדינה שבה נהרגים מאות אנשים בשנה בתאונות דרכים (שחלק גדול מהן אפשר למנוע בהשקעה כספית סבירה), לא מסוגלת לעמוד בפני חייל חטוף אחד.
חייל, שנשלף מהטנק שלו לבוש בסרבל טנקיסטים, חייל שנשבע להלחם למען שלום מדינתו ואם יש כורח, אז גם ליהרג למענה. ישראל 2011 דומה יותר לקהילה, מאשר למדינה. שטעייטל. קהילה לא צריכה לדאוג לריבונותה, להרתעה שיש לה במרחב העצום ששואף להשמידה.
את פניו של רב סמל גלעד שליט יקבלו היום שני הגבאים של הקהילה שלנו, ראש הממשלה ושר הבטחון, שניים שלא מסוגלים להתאפק קצת, להסתגר בלשכתם, להתייסר מעט על היום הזה, על ההחלטה הזו, שמהווה, לפחות במקרה של נתניהו, בגידה בוטה בכל אמונותיו ותורתו הצרופה (במקרה של ברק אין אמונה ותורה לבגוד בהן), שני גבאים שירוצו להצטלם עם החייל החטוף, כאילו מדובר בשיבת ציון, או לפחות בחזרת ההרקולסים עטורי תהילה מאנטבה.
יום שמח הוא היום הזה, בעיקר למשפחת שליט, וגם לנו, האזרחים שלא יכולים להשאר אדישים מול תמונתו של החייל הבודד, הצנום והמופנם הזה, מול יסוריה של משפחתו. יום שמח הוא היום הזה, אבל זה היום השמח הכי עצוב, הכי מדאיג והכי טרגי שאני יכול, בנסיבות הקיימות, להעלות על הדעת. ברוך הבא לקהילת ישראל קודש, גלעד שליט, שמור על עצמך, אל תקרא עיתונים, אל תפתח טלויזיה, תאסוף אתה את השברים שלך, ואנחנו, מתישהו, נאסוף את שלנו.
אקו"ם