כשפסטיבל גלעד יסתיים
כל עוד לא הטילה ישראל מצור אמיתי על עזה וכל עוד לא חוסלו ראשי החמאס, לא נוכל להישיר מבט ולומר שעשינו הכל למען גלעד.ולכן לא הייתה הצדקה לכניעה ולמחירה
כל עוד לא הטילה ישראל מצור אמיתי על חמאסטן (ולא "כאילו מצור") – ללא חשמל, דלק, מלט, טיפול רפואי וכו' – וכל עוד לא חוסלו ראשי החמאס כפי שנהג אובמה בבין לאדן ("בלי בג"ץ ובלי בצלם" בלשונו של רבין) – לא נוכל להישיר מבט ולומר שעשינו הכל למען גלעד. אבל, כל עוד לא עשינו הכל למען גלעד – לא הייתה הצדקה לכניעה ולמחירה.
פרשת שליט והעסקה שסיימה אותה חשפו – לעיני מי שטרם היה מודע לכך – את העיוות של מבנה השלטון בישראל. מסתבר – ולא בפעם הראשונה – שאין בישראל הפרדת רשויות של ממש, עם מערכת מתוקנת של בלמים ואיזונים.
בתחתית הפירמידה מצויות הרשות המבצעת והרשות המחוקקת שבמקרים רבים מנועות מלבצע את תפקידן כהלכה. המצב נובע מעוצמת היתר שצברה הרשות השופטת, אשר עוקפת לא פעם את הרשות המחוקקת ומעורבת עד צוואר בהחלטות שמקומן בתחום הרשות המבצעת.
כך הופך בג"ץ לממשלת-על, מתערב שלא לצורך בשיקולים ענייניים כמו תווי גדר הביטחון (גדר "ביטחון", שאינה אלא גדר פוליטית ברוח החותרים לחלוקת ארץ ישראל), ומשמש גושפנקא להטיית הכף לכיוון פוליטי ידוע מראש.
כך הכשיר בג"ץ את שרץ הגירוש הגזעני של יהודים מבתיהם בארצם, וכך היווה חותמת גומי לעיסקת שליט שבמהותה היא פדיון חייל שבוי תמורת אזרחים וחיילים רבים שייפלו בעתיד מידי המשוחררים העכשוויים. מנקודת ראות זו העיסקה אינה מוסרית.
אבל, בפירמידה הישראלית העומדת על ראשה, השלטון בפועל מצוי בידי שכבה דקה של תקשורת קולנית, השולטת במוקדי הכוח, קובעת את סדר היום ושוטפת את המוחות - מה נכון וראוי לחשוב ולומר ומה אינו כזה – כאשר ביקורתה על הרשות המבצעת היא (כמעט) תמיד משמאל.
עדר התקשורת שועט על-פי אות מאת המשכוכית: בעד "שלום" אוסלו, בעד גדר "הביטחון", בעד הטיהור האתני של רצועת עזה וצפון השומרון ("הינתקות" בלשון הכובסים), בעד הקמתה של מדינה לאויב בלב ארץ ישראל (שהיא ושלום הם דבר והיפוכו), בעד המחאה "החברתית" שעיקרה תביעה פוליטית להפיל את ראש הממשלה הנבחר, בעד תשלום "כל מחיר" תמורת גלעד שליט. הלחץ האדיר, תוך שימוש בוטה באמצעי השידור "הממלכתיים" והאחרים, הביא להחלטתו של נתניהו ועלול להביאו להחלטות מסוכנות עוד יותר.
למי שזוכר, לפני כשנתיים וחצי התקיימו בישראל בחירות דמוקרטיות ובהן הושג רוב
כל עוד נתניהו הולך בתלם שחרשו לו השמאל ושופרותיו ("מנהיג נולד" בלשון העיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים) הדמוקרטיה הישראלית היא להלכה, אך לא למעשה. לאחר 3 החלטות שגויות – נאום בר אילן, הקפאת ההתיישבות היהודית בירושלים, ביהודה ובשומרון והכניעה לחמאס - הגיעה העת להחלטה מנהיגותית באמת: ניתוק הקשר השקרי בין שלום לבין מדינה פלשתינאית והבהרה – קודם כל לעם היושב בציון – שדרך אוסלו שנוסתה 18 שנים נכשלה, כצפוי מראש, וכפי שהוא יודע היטב.
סיום פרשת שליט נעשה בדרך שביזתה הן את מוסד החנינה והן את בג"ץ. ההתייחסות למאות חנינות ללא עיון ענייני וביטולם במחי-יד של גזרי-דין של מערכת המשפט בישראל שמו ללעג את שלטון החוק בישראל.
גם האפליה בין אסירים יהודים, שלגביהם ממוצה הדין, לבין אסירים שאינם יהודים – ששחרורם הוא רק עניין של זמן, ללא ריצוי מלוא העונש ב"כלא" הישראלי – מצביעה על האיפה ואיפה הקיימת במערכת אכיפת החוק הישראלית. כצפוי, נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש והיועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין – שותקים שתיקה רועמת לנוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק.
שמעון פרס חתם על חנינות לרוצחים של אש"ף/חמאס ושילח אותם לחופשי ולדרכם הרעה, והוסיף שאינו שוכח ואינו סולח. כדאי להזכיר לו שישראלים רבים לא שוכחים ולא סולחים לו על חלקו המכריע בהונאה שהפילה את יצחק רבין למלכודת אוסלו, בדירדורה של מדינת ישראל למלחמת אוסלו ובמצבה הקשה של ישראל היום כתוצאה מהישראבלוף הקרוי "תהליך השלום", שהביא למותם של כאלף וחמש מאות "קורבנות שלום" יהודיים ועוד אלפי ערביים. במדינה מתוקנת היה איש כזה מסתגר בביתו וממתין לזימונו בפני ועדת חקירה ממלכתית, אשר קום תקום.
רק סמלי הוא שעסקת שליט נחתמה ובוצעה בין יום השנה ה-18 לטקס הכניעה המשפיל על מדשאות הבית הלבן ב-13 בספטמבר השחור 1993 לבין יום השנה ה-16 לרצח רבין. דווקא שני אירועים אלה לא נחקרו ביסודיות ודווקא הם מחייבים הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. על נתניהו כראש ממשלה ליזום ועדות חקירה ממלכתיות לבחינת המהלכים שעיצבו את מדינת ישראל בשני העשורים האחרונים והובילו אותה למצבה המסוכן הנוכחי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם