עסקת שליט: משעל הוא שצריך להצדיע לנתניהו
זה היה יום עצוב יותר מאשר שמח. אבל מה שהבינה משפחת שליט בעצמה, לא הבינו פרנסי המדינה. הם רצו את התהילה בכל מחיר
משעל הוא, ככל הידוע, הטרוריסט הראשון שחוסל, ונותר בחיים. ישראל נאלצה להעביר לירדן בבהילות את ה"אנטי דוט", הרכיב הנגדי של הרעל שהותז על אוזנו של משעל, כדי להחזירו מהמפגש (שעמד להתחיל) עם 72 הבתולות בגן העדן של הטרור. עד האירוע הזה משעל היה כמעט אלמוני בעולם הערבי. שמו נלחש בחדרי חדרים במוסד ובשב"כ, אבל ההמונים לא ידעו מי האיש. דני יתום נאלץ אחר כך להסביר לוועדת החקירה, וגם לציבור, שמדובר ב"ראש הנחש".
האירוע הזה הפך את משעל למגה סלב. הוא גרם להסתבכות הענקית של ישראל (ההחלטה להתנקש בו על אדמת ירדן הייתה מטופשת ונמהרת להחריד), למי ששרד את מתנקשי המוסד, והכי חשוב, למי שהביא לשחרורו של הסמל הגדול ביותר של האיסלאם הקיצוני, הארכי-טרוריסט, השייח אחמד יאסין. כן, למי ששכח, נתניהו שחרר את יאסין כדי להיחלץ מביצת משעל. הקרדיט היה של משעל, שהפך לאיש החזק בחמאס. נתניהו? הוא המשיך לדבר ולקשקש על מלחמה בטרור. את יאסין חיסל, מאוחר יותר, אריאל שרון. משעל עוד איתנו.
והנה, גם בקדנציה השנייה שלו, חש נתניהו לעזרת משעל. הברית הזו נמשכת לאורך הקדנציות, מתברר. ההיסטריה לעולם חוזרת. עד יום שלישי האחרון חמאס היה בשפל המדרגה. אבו מאזן תפס מנהיגות, הוביל מהלך דיפלומטי יוקרתי באו"ם, פרש כנפיים. שלטונו בגדה מעולם לא היה יציב יותר. מנגנוני הביטחון שלו מחקו את נוכחות חמאס ביד קשה. השקט הקרין גם על ישראל, שהתמכרה אליו ברצון. הסקרים חייכו לאבו מאזן, ההמונים הריעו לו. ואז בא ביבי, נכנע לחמאס ביום שלישי האחרון, והגדה נצבעה, בן לילה, בירוק בוהק.
חמאס התרומם מתהום הנשייה לעמדת הובלה. רמאללה החילונית, הפרגמטית, השפויה, מתנדנדת. אפילו משוחררי העסקה מבין אנשי הפת"ח מודים, מול המיקרופונים, שהקרדיט של חמאס. אחלאם תמימי (המחבלת מהפיגוע בסבארו) ואמנה מונה (שפיתתה ורצחה את הנער אופיר רחום) כובשות את הרחוב.
שוב מתברר, באדיבותנו, שישראל מבינה רק כוח. שהדרך היחידה היא דרך "ההתנגדות" של חמאס, ולא המשא ומתן וההידברות של אבו מאזן. הטרור ניצח. החטיפה הבאה בדרך. העם רוצה צדק חברתי? לא לגמרי. העם, לפחות שם, רוצה
הנה בא נתניהו, הקערה מתהפכת וחמאס, כמו משעל, זוכה בחיים חדשים. יש כאלה שסבורים שהרצון להתנקם באבו מאזן על המהלך באו"ם שיחק תפקיד בהחלטה של נתניהו ללכת לעסקה. אם כן, מדובר ברצון ילדותי, אולי אפילו מופקר. רצון שעוד נתחרט עליו, כמו תמיד. הרי תמיד אנחנו מתגעגעים למה שהיה.
רגעים מרגשים רבים היו לנו ביום שלישי. אבל לצדם, נחבאים, היו גם רגעים מגוחכים, מדאיגים, רגעי שפל. דוגמאות לא חסרות. בשעה 11:28 לפני הצהריים שיגרה לשכת "תקשורת שר הביטחון" את ההודעה הבאה לכתבים הצבאיים והמדיניים: "שר הביטחון אהוד ברק נכנס כעת לחדרם של בני משפחת שליט וצפה יחד איתם בהודעת דובר צה"ל על כך שגלעד הגיע לישראל". כן , כך בדיוק במקור. אכן, רגע היסטורי. הר הבית בידינו. איך לא שידרו את הכניסה הזו בשידור חי, איך?
בשעה 12:25 התקבלה ההודעה הבאה: "שר הביטחון אהוד ברק קיבל מהרמטכ"ל דיווחים שוטפים בנוגע למצבו הבריאותי של גלעד שליט. שר הביטחון אהוד ברק שוהה כעת עם בני משפחת שליט בחדרם בתל נוף". בחיי , זה מה שהם הודיעו ושידרו לאורך כל היום, וצירפו שלל תמונות כמובן. קודם כל, זה נחמד שסוף סוף יש רמטכ"ל שמתקשר עם שר הביטחון (בינתיים). חוץ מזה, אם ברק ימליץ על עצמו לצל"ש על המבצע ההרואי הזה, לא אפול מהכיסא. עצוב שזה מה שנהיה מהחייל המעוטר ביותר בצה"ל. עצוב שזה מה שנהיה מאיתנו.
"מבצע החזרתו של שליט" סוקר כאילו היה מבצע אנטבה לפחות. הכניעה המבישה הזו, שספגה גינויים גם מהאמריקאים (ומרבים אחרים, שהצניעו), נמרחה על גבי המסכים כאילו מדובר היה ביום השביעי של ששת הימים. כן, הייתה התרגשות ביום שלישי, כולנו מחינו דמעה, ניצלה נפש אחת, שבירה ורועדת, בישראל.
אבל החג הלאומי שנחגג כאן היה מבחיל. הפרופורציות נחו, מרוסקות, על הרצפה. אילו הייתי יועץ התקשורת של אחד מהג'נטלמנים הללו, גיבורי התהילה, הייתי ממליץ להם להתרחק מהאירוע. לערוך טקס צנוע, נטול אח"מים. זה היה יום עצוב יותר מאשר שמח. אבל מה שהבינה משפחת שליט בעצמה, לא הבינו פרנסי המדינה. הם רצו את התמונה שלהם, ובכל מחיר. וכך חזינו במחול קופונים מגוחך.
לא יודע אם ספרתם, אבל חוץ מהרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון, נאחזו בתהילה ביום שלישי עוד שלושה אלופי צה"ל נוספים: אלוף פיקוד הדרום טל רוסו שקיבל את פניו של שליט, מפקד חיל האוויר שניצח על הטסתו (חיל האוויר תרגל את הטיסה הזו, מכרם שלום לתל נוף, כאילו מדובר ביציאה להפצצת האתר בבושהר), וראש אכ"א האלופה אורנה ברביבאי, שהרי היא אחראית על כוח האדם בצבא.
כולם אחזו בשולי אדרתו של גלעד, לפתו את זרועו, הובילו אותו מכאן ולשם, העבירו אותו מיד ליד כמו במרוץ שליחים. ובשידור חי, כמובן. אני מקווה, וגם מתפלל, שהתמונות הללו לא ירדפו אותם.
אגב, את הקומדיה הזו החל דווקא הרמטכ"ל, בני גנץ, כשחש למצפה הילה שבוע קודם, במסוקו, כדי "למסור למשפחה את הפרטים". בשביל מה הרמטכ"ל, רב אלוף בצה"ל, צריך לחוש לבית המשפחה כדי "למסור פרטים" ? זו משימה שנועדה לרב סרן מאגף כוח אדם בצה"ל. לא לרמטכ"ל בצבא שמכבד את עצמו.
אבל איך אפשר לבקש פרופורציות בעיצומו של מחול ציבורי ותקשורתי שנמשך כבר מעל חמש שנים, שבו הן אבדו לגמרי? ביום חזרתו של גלעד אמרה קרנית גולדווסר בטלוויזיה ש"אנחנו אחרים". ובכן , היא צודקת, וגם טועה. צודקת, כי אנחנו באמת אחרים. טועה, כי שאר העולם נוהג נכון, ולא אנחנו.
פעם היינו נורמלים. פעם התווינו את הדרך הנכונה, חינכנו את כל העולם, היינו דוגמה ומופת.
היום, כן, היום אנחנו באמת אחרים. היחידים בעולם שמנהלים משא ומתן עם חוטפי חיילינו. צריך לשאול האם העובדה שאנחנו היחידים שמוכנים למכור בקלות כזו את הנכסים האסטרטגיים שלנו בכל פעם שנחטף לנו חייל, קשורה בעובדה שאנחנו המדינה היחידה שנמצאת בסכנה קיומית בעולם הזה? המדינה היחידה שמנהיגים מצהירים בגלוי שהם מעוניינים להשמידה? המדינה היחידה שאין לה גבולות מוסכמים? המדינה היחידה שקיומה נמצא, עדיין, בסימן שאלה?
המדינה היחידה שארגון טרור יורה עליה באופן קבוע טילים, על נשים וילדים, והעולם שותק? יכול להיות שאנחנו מרוויחים, ביושר, את כל הבעיות הללו? יכול להיות שאנחנו לא באמת מדינה, אלא קהילה, שטעטל יהודי בגטו, שפרנסיו פורצים בזעקות "געוואלד" בכל פעם שהפריץ, או סתם בריון שכונתי, חוטף את אחד התושבים? יכול להיות שאנחנו לא יודעים מה זו ריבונות, ומה אנחנו אמורים לעשות איתה? יכול להיות שזה פשוט גדול עלינו, העניין הזה של מדינה?
יש כאן שקר שאנחנו משקרים לעצמנו כבר שנים. השקר הזה של ה"ערבות ההדדית". השקר המתועב הזה, שלפיו יש מחויבות של המדינה לעשות הכל למען חייליה. הנה, עובדה, עכשיו אחרי שגלעד שליט חזר, סוף סוף נושמים המגויסים החדשים לרווחה. סוף סוף הם יודעים שאפשר להתגייס. שאם ייחטפו במהלך השירות הצבאי, המדינה תחזיר עבורם את רוצחיה, ואם לא ייוותרו כאלה בכלא, אז אולי נחזיר בעבורם את ירושלים, או משהו. ובכן, אין מחויבות כזו. מעולם לא הייתה. אין ערבות כזו. היא הומצאה על ידי חברה ששמנה והתנוונה, תקשורת שהנמיכה והצהיבה ואיבדה את עצמה.
פעם, כשהמדינה הזו הייתה בחיתוליה, היה כאן נרטיב שונה לגמרי. באמצע השבוע סיפרתי כאן על אמו של הטייס פיני נחמני, שמטוסו הופל מעל דמשק וישב בכלא הסורי מעל שלוש שנים, שכתבה לשר הביטחון דיין מכתב ובו הפצירה בו לבל יסכן שערה משערות ראשו של חייל צה"ל כדי להחזיר את בנה הביתה. נחמני לא ידע על המכתב הזה, אמא שלו לא סיפרה לו, גם אחרי ששב הביתה.
רק שנים רבות אחר כך גילה אותו במקרה (מזכירת שר הביטחון רעיה בירן היא שנתנה לו אותו). נחמני קרא את המכתב של אמא שלו על קברה, בלווייתה (לפני שלוש שנים). זה היה הנרטיב שלנו. על זה גדלנו. על זה חונכנו וחינכנו. חייל פצוע תחת אש בשדה הקרב? עושים הכל על מנת לחלצו. מסתכנים, נהרגים ונפצעים, זוהי אחוות לוחמים. זוהי רוח צה"ל. אבל חייל חטוף על ידי ארגון טרור?
ישראל הובילה את הקו העולמי של לא להיכנע לטרור. לא לנהל איתו משא ומתן. ישראל טסה לאנטבה, פרצה לבית הספר במעלות, למלון סבוי, למטוס סבנה ולעוד אלף ואחד אתרי טרור ובני ערובה. כך צריך לנהוג. כך העולם נוהג. חוץ מאיתנו. אין זה פלא שכל מנהיגי עולם שואלים אותנו, בחדרים סגורים, אם השתגענו. אם איבדנו את הצפון ואת המצפן. מה עובר עלינו. הרי ברור שהדרך היחידה למנוע חטיפות היא להפסיק לנהל משא ומתן עם החוטפים.
אין דרך אחרת. עובדה, הרי הפסיקו לחטוף מטוסים כשזה הפסיק לעבוד. והפסיקו לשגר מתאבדים כשזה עלה ביוקר. אבל חטיפות? מדובר בהצלחות הגדולות והמהדהדות ביותר שהיו לטרור מאז ומעולם. מדינה שלמה, בניצוח התקשורת המופקרת, מתפשטת, מתייפחת ומתייבבת לרגליהם של אחמד ג'עברי וחבר מרצחיו. עד שבא בנימין נתניהו, זה שהמציא את התזה האנטיטרוריסטית, ונכנע.
בואו נחזור לאהוד אולמרט. הייתה לו הזדמנות, בפברוארמארס 2009, לסגור עניין. אולמרט אמר אז, בקולו, שמבצע "עופרת יצוקה", שבמסגרתו הוחטפה מכה קשה לחמאס (לא קשה מספיק), יכול להיות מנוף להחזרתו של גלעד שליט. המודיעין שהונח בפני אולמרט הצביע, בבירור, שחמאס מעוניין בהישג ומוכן לחזור לסבב שיחות בקהיר.
כך היה. אולמרט הגיע מול חמאס למתווה מוסכם. הוא גיבש אותו בשיחות עם חוסני מובארק, אז נשיא מצרים. על פי מתווה אולמרט, חמאס יקבל 450 אסירים תמורת שליט. אבל האסטרטגיה, של אולמרט ומובארק, הייתה לעשות הכל כדי שחמאס לא יתחזק בעקבות העסקה הזו. שלא יזכה ביתרון אסטרטגי.
ולכן הם החליטו, ביחד, שיהיו שני שחרורים. מנותקים לגמרי אחד מהשני. אחד לחמאס, 450 אסירים, והשני לאבו מאזן, 550 אסירים. מאה יותר, בכוונה. בתאריך מאוחר יותר. "אסירי אבו מאזן" לא יהיו רוצחים, אבל שחרורם ייזקף לזכותו.
אולמרט ראה באבו מאזן שותף, ולא יריב. זו הייתה התוכנית. עכשיו, מה קורה עכשיו? אתמול אמר אחמד ג' עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, שמצרים תהיה שותפה לישראל בקביעת זהותם של 550 האסירים שישוחררו בסיבוב השני של העסקה. עכשיו כבר אין לאבו מאזן דריסת רגל בסיבוב השני. הקרדיט, כולו, של חמאס. נקמתו של נתניהו באבו מאזן מושלמת. נקמת פתאים. יכול להיות שנתניהו מעוניין שחמאס ישתלט כאן על הכל, כדי שסוף סוף גם בעולם יאמינו לו שאין פרטנר? עדיף שלא נחשוב על האיוולת הזו.
אבל בינתיים, העובדות מדברות בשטח. האסטרטגיה של אולמרט הייתה להציל את אבו מאזן. של נתניהו היא להשמיד את אבו מאזן. זאת, ועוד: בעסקת אולמרט היו אלף אסירים בסך הכל, מתוכם 450 לחמאס. בעסקת נתניהו 1,027. נוספו גם כל הנשים הרוצחות. כולן לחמאס. בעסקת אולמרט לא היו מזרח ירושלמים, לא היו ערבים-ישראלים.
עכשיו, גם ערביי ישראל יודעים למי תודה, למי ברכה. לחמאס. באום אל-פאחם התכנסו עשרות אלפים להודות לג'עברי ומשעל. גם שם שלט הצבע הירוק. ברשות הפלסטינית אמורות להיות בחירות בקרוב. אבו מאזן סופג את המהלומה הזו ברגע הכי לא מתאים.
בעניין השמות: אצל אולמרט גובשה רשימה של 323 אסירים, מול חמאס, שישראל הסכימה לשחרר. מולה הייתה רשימה של 127 שכונו אסירי ה"לעולם לא". נכללו בה ערבים-ישראלים, מזרח ירושלמים, רבי מרצחים, סמלים ואנשי פת"ח בכירים (כמו ברגותי). אצל נתניהו, עשרות שמות מתוך רשימת ה"לעולם לא" שוחררו. ג'עברי עצמו אמר אתמול שידע שישראל לעולם לא תסכים לשחרר את הסמלים, והסכים לחתום על העסקה כשנתניהו הכליל עשרות אסירים כבדים ברשימה.
ועדיין, יש רגע אחד קטן, מכריע, בעסקה שלא נחתמה אז, ששווה לחזור אליו. הוא כבר פורסם, ועדיין. ביום כזה, חובה לחזור אליו: אלה היו הימים המכריעים, אולמרט עמד להחזיר מפתחות. העסקה הייתה תלויה על השערה. יובל דיסקין ועופר דקל ירדו לקהיר. מולם, בחדר אחר, ישבו אנשי חמאס.
היה צורך "למלא את האמבטיה" בעוד 127 שמות כדי להשלים את העסקה. על פי המודיעין, אנשי חמאס ירדו לקהיר עם רשימות חלופיות. הם היו אמורים להוסיף שמות, דקל ודיסקין אמורים היו לאשר, או לדחות, עד שהמאגר יושלם. ואז, בטרם החל התהליך הזה, ירד אהוד ברק, שר הביטחון, לאוהלה של משפחת שליט בירושלים. לחש משהו על אוזני המשפחה. דאג שהתקשורת תצלם את זה. היו אלה ימים שלפני בחירות, ברק ניסה לקושש מצביעים, הוא כבר העריך שהעסקה תושלם וניסה לגזור קופון מוקדם. מזכיר לכם משהו, נכון?
כן, מזכיר את מה שקרה השבוע. אלא שאז, לפני שנתיים וחצי, זה קלקל. לטענת אולמרט, בדיווח לקבינט אחרי שהעסקה פוצצה אמרו גם מאיר דגן, גם עופר דקל וגם יובל דיסקין שהביקור באוהל משפחת שליט גרם לאנשי חמאס לשנות אסטרטגיה, להבין שממשלת ישראל נכנעת, והם החליטו לא להוציא את הרשימות החלופיות ולפוצץ את המשא ומתן. העסקה התפוצצה. משפחת שליט המתינה לנתניהו.
ביבי, אגב, שיגר לפי טענת אולמרט מסרים שקטים לאורך כל המשא ומתן ש"עדיף שתסגור את זה". במסרים הייתה הבטחה שנתניהו לא יצייץ. הוא ידע שזה יהיה תפוח האדמה הלוהט שלו. ואכן, כך היה. ואז, כשנכנס ללשכת ראש הממשלה, עשה נתניהו שגיאה ראשונה: הוא הפיץ ש"קיבל החלטה אסטרטגית" להחזיר את שליט. איזה גבר.
אגב, גם חמאס רואים טלוויזיה וקוראים עיתונים. כשהם מבינים שיש "החלטה אסטרטגית", הם מעלים מחיר. ובכל זאת, נתניהו הגיע למתווה עסקה דרך חגי הדס לפני למעלה משנה. למה לא הלך על זה? למה הביא את זה לשמינייה והפיל את זה? לא ברור. הרי העסקה של אז לא שונה מהותית מהעסקה של היום.
חמאס נתן הנחה קטנה כאן, וקיבל הנחה גדולה שם. אבל ביבי גרר את זה הלאה. כשסירב לעסקה שהביא לו חגי הדס, לפני למעלה משנה, שיבחתי אותו על האומץ, אבל מהיכרותי עם האיש, ידעתי, וגם כתבתי, שהוא עתיד להיכנע בהמשך. אז אם כבר נכנעים, עדיף מוקדם. שליט נתקע בכלא לעוד שנה וחצי, סתם. בלי שום סיבה.
בניגוד למה שהפרשנים מפיצים, ההחלטה שקיבל נתניהו הפעם אינה ההחלטה הקשה. היא ההחלטה הקלה. 80 אחוז מהציבור, שנתון תחת שטיפת מוח מתמשכת של דורות שלמים, תומכים בה. 90 אחוז מהתקשורת מטיפים לה. גם שרי הממשלה (למעט יעלון, ליברמן ולנדאו שהפגינו חוט שדרה מרשים) מתקפלים. הדוגמה הבוטה שייכת לישראל כץ. כן, ההוא שתמיד כשיש איזה דיבור על שלום, איזה צל צלו של סימן של פשרה, איזו התקרבות, איזה משא ומתן באופק, הוא ממהר להתייצב ברמת הגולן, או בלב השומרון, ולשחרר לאוויר את ההצהרות הכי בוטות והכי קיצוניות.
אז זהו, שהאיש הזה, כץ, עשה את הסיבוב הכי מרשים באולפני הטלוויזיה. הוא הפציע עוד יום קודם, כשהשרים עדיין היו בשתיקה כללית, והתייצב באולפנים ביום שני בערב (בערוץ 10 ובערוץ 1 כמעט בו זמנית), וגם למחרת. פתאום כץ, שגם הוא יודע לקרוא סקרים, הפך לשה תמים, לנביא הפיוס והחמלה. מנץ טורף ומחרחר מדנים, לעגל חלב מחויך ושוחר שלום.
כמעט רציתי לחבק אותו. ואז, בעודו מהלל ומשבח את עסקת שליט ואת מנהיגותו של נתניהו, סיפר ישראל כץ על הנרטיב שעליו גדל, הנרטיב של ג' יבלי הקטן. שאלתי את עצמי, מאיפה מביא כץ את כמויות עזות המצח שלו. הרי ג'יבלי הקטן, יצחק ג'יבלי ז"ל (נפטר לפני כשלוש שנים), היה לוחם עז נפש בסיירת מטכ"ל שנפצע במהלך פעולת תגמול בשטח ירדן, הפציר בחבריו להשאיר אותו מעבר לקווי האויב, כי המשך נשיאתו על כפיים סיכן את הכוח כולו.
החברים השאירו אותו, הוא נתפס על ידי הירדנים וגורלו לא נודע. חבריו בסיירת יצאו לשלושה מבצעי חטיפה כדי להשיבו (הראשון בוצע ללא אישור הרמטכ"ל), בסופו של דבר הוחזר ג'יבלי תמורת חיילים ירדנים שנחטפו. זה הנרטיב של ג'יבלי הקטן. ולא שחרור 1,027 מחבלים, מאות מהם רוצחים, תמורת חטוף אחד.
ולכן נתניהו לא קיבל את "ההחלטה המנהיגותית הקשה", כי ההחלטה הקשה היא לא ללכת לעסקה מול חמאס. שלא נטעה, מתווה "ועדת שמגר" לא ישנה שום דבר. חמאס ימשיך לחטוף כל עוד יידע שישראל נשברת. לפעמים לוקח לה זמן להישבר, אבל היא נשברת. חמאס יפסיק לחטוף כשיראה שישראל לא נשברת. עומדת על שלה. יש לכם חייל? אחלה. תקבלו אסיר במקומו. לבחירתכם. אין משא ומתן.
ובאותו רגע, לא באיחור של חמש שנים, באותו רגע ממש צריכים כל אסירי חמאס לעבור למאהלים, בלי טלוויזיה, בלי כבלים, בלי מטבחים נפרדים, בלי משלוחי טונות של בשר, דגים, פירות וירקות, שמן זית, תבלינים, בלי לימודים ובלי טרנינגים ונעלי ספורט ובלי הקייטנה המטורפת הזו שהקמנו להם בכלא. וגם בלי ביקורים. רק צלב אדום.
כשיקום כאן מנהיג שיהיה מסוגל למשימה הקשה הזו, הבלתי נתפסת (משימה שהיא דרך החיים והשגרה בעולם הגדול, אבל "אנחנו אחרים"), אז יושם קץ לטרור החטיפות. ורק אז. אבל בינתיים, מה שיש לנו, זו מדינה שמבינה רק כוח. מנהיג שלא מוכן להוביל תוכנית שלום, כי הוא "מפחד שהקואליציה תתפרק לו", מנהיג שלא מוכן לשרטט גבול, כי הוא "מפחד שליברמן יגנוב לו את הימין", מנהיג שאין לו בעיה לשחרר מאות מרצחים, לתת מכת מוות לפרטנר היחיד שיש לו, ולהצטלם כל הדרך אל עסקת הקלון הזו, רק בגלל לחץ הרחוב. זה בדיוק מה שיש לנו כאן. ועם זה, נצטרך לנצח.
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם