על הברכיים
שמחת תורה היא הזדמנות להיזכר בגדולה התנ"כית ששכחנו, רגע אחרי התבוסה המאושרת לחמאס בעסקת שליט ולפני הכניעה לקוורטט
אנחנו כולנו עדיין באופוריית השמחה, גם אם אזרח ישראלי אחר, עודה תראבין הבדואי, ממשיך להיות כלוא בקהיר זה 11 שנה, כפליים מגלעד שליט, פי שלושה מאלחנן טננבוים, בלי כתב אישום, בלי משפט, בלי כלום. גם בלי יועץ תקשורת ישראלי שירכז את לב העם אליו, ובלי צה"ל שיפעל למענו, ובלי כל המנגנון העצום שפעל למען שליט, גם בלי עודד בן עמי שיספור את ימי שביו, להוציא עורך דין ישראלי צדיק אחד, יצחק מלצר, הממשיך לפעול, כמעט לבד, במערכה למען עודה תראבין.
כל זה בתקווה שישראלי אחר, אילן גרפל, שגם הוא כלוא בקהיר במה שנראה ככליאת שווא סדיסטית נוספת, אכן ישתחרר בימים הקרובים כפי שהובטח. הכל בשושו, כי אנחנו מה זה פוחדים מהמצרים וממה שהם יכולים לעשות לנו אם נעצבן אותם; למשל להשאיר את גרפל בכלאו. דבר שכנראה לא יקרה הפעם, כי מדובר גם באזרח אמריקאי.
דבר אחר ברור: ישראל צועדת במסלול ברור של השפלה וכניעה. נהפכנו למה שקרא הנביא יחזקאל "ממלכה שפלה". לא מלשון שפלות, אלא מלשון נומך השפלה. ההבטחה להסיר את המצור מעזה וההתנצלות בפני מצרים על תוצאות המרדף אחרי המחבלים שיצאו ממצרים על מנת לרצוח בנו ליד אילת (בניגוד כמובן להסכם השלום, המחייב את מצרים להיות אחראית על גבולה כלפינו) מעידות שישראל היום חיה בצלו של ניסיון הולך ומחמיר לרצות את שוחרי רעתה. האם לא ברור כי אחרי ההתנצלות בפני מצרים והסרת המצור על עזה, ישראל תמצא דרך גם להתנצל בפני טורקיה?
לכאורה, מה זה חשוב? הכל מילים ומחוות, כפי שגורס שר הביטחון אהוד ברק. העיקר זה לשמור על יחסים טובים עם מצרים, עם טורקיה, עם הילרי קלינטון, עם טוני בלייר. הבעיה היא שגם שוחרי רעתנו וגם שוחרי טובתנו כביכול (האמריקאים, האירופאים) רוצים להוציא מאיתנו משהו: בשלב ראשון, את השטחים (תוך הקפאת הבנייה בתחילה וסילוק ההתנחלויות בהמשך), עניין שאין רע ממנו לישראל. ואם אין הסימנים מטעים, נתניהו הולך להיכנע גם בסוגיה זו (" הבאתי לכם שלום", יאמר, כפי שאמר "החזרתי לכם את הילד", אני ולא אחר), שוב בהשפעת ברק.
הקוורטט כבר דורש מאיתנו להתוות תוך שלושה חודשים את הגבולות ואת סידורי הביטחון שאנחנו מבקשים לעצמנו. ישראל תזדרז לרצות אותו כך או אחרת, גם אם נדמה שעדיין אין לנתניהו כוח פוליטי מספיק לוותר.
יש בשלב זה רק התפתחות פוליטית אחת מעוררת תקווה: שנת הבחירות בארה"ב וההתעצמות הגדולה של אוהבי ישראל בחגורת התנ"ך האמריקאית, עם 50 מיליון הנוצרים האוונגליסטים המאוגדים למען ישראל ויוצרים השפעה גדולה על
המועמד הרפובליקני לנשיאות, מיט רומני, נוצרי דתי גם הוא, שהגדיר את לחצו של אובמה על ישראל לסגת לגבולות 67' כ"השלכת ישראל מתחת לגלגלי רכבת", הוא סוג התקווה שבה אנו צריכים להיתלות. שנת הבחירות האמריקאית היא בדיוק הזמן לעמוד על שלנו. אחר כך אולי לא יהיה עם מי לדבר.
במהלך שמחת תורה קראתי בספר דתי נפלא, שאיננו מוכר כלל לרוב הישראלים, הקוראן. כן, כן, הספר האיסלאמי המושמץ הזה (המצוי אצלי בשלושה תרגומים עבריים) הוא טקסט דתי נפלא, המכיר לגמרי בגדולת ישראל: "בני ישראל", אומר מוחמד מפי אלוהים, "זכרו את החסדים שהענקתי לכם עת בחרתיכם מכל העמים" (הקוראן, "בשורת הפרה", פסוק 45). האם אנחנו זוכרים?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם