שיר כאב: על הלינץ' בקדאפי
בסוף כל אביב ערבי יושב חורף איסלאמי עם שברייה, אפילו אם זה מתחיל בתוניסיה או במצרים על צלחת מרק מלוחייה
הלינץ' האכזרי ששודר בתאוות רייטינג וסנאף מקצהו האחד של העולם עד קצהו השני, מעורר תהיות לא רק בדבר שיקולי העריכה הטלוויזיוניים, אלא גם בעניין הגורל הצפוי למנוצחים בשכונה שלנו, גם אם הרוויחו את מותם ביושר אחרי שנים של רודנות.
ההגדרה אקסצנטרי עושה עם קדאפי חסד. האיש היה משוגע על כל הראש. אם כי משוגע עשיר מאוד. אבל אם בעבר חסו בצל אוהלו כל ארגוני הטרור הנודעים לשמצה, הרי בשנים האחרונות הוא הצטייר הרבה פחות קרבי ויותר כמו סבתא טריפוליטאית מנתניה שעברה יותר מדי זריקות בוטוקס וחיבבה טוניקות בשלל צבעי האדמה. אולי בשל כך מותו העלוב והנורא של נבל מזרח תיכוני זה עורר בי קורט חמלה לצד אספירציות ספרותיות.
ב"אידיוט" כותב דוסטויבסקי על רגעיה האחרונים של מאדאם דו-בארי בצל הגרדום. דו-בארי הייתה זונה. אם אתם מעוניינים בביטוי מכובס, אפשר ללכת על "יצאנית על" או "קורטיזנה". ב-8 בדצמבר 1793 היא הוצאה להורג בגיליוטינה שבכיכר הקונקורד בפריז אחרי שהורשעה בסיוע לאצילים צרפתים להימלט מדין הרפובליקה.
זה יכול היה להיות עוד יום של מוות מיותר בהיסטוריה העקובה מדם של המהפכה הצרפתית, אלמלא דבריה האחרונים
התחינה הכה אנושית, צובטת הלב, בעוד מסביב האימה מתעצמת לטירוף צמא דם, מדגישה את הפער האנושי. בעוד דו-בארי מפצירה, האספסוף המוסת מכה בה, משליך עליה מכל הבא ליד. היא מדממת והם יורקים עליה. אחוזת פלצות היא מייללת כחיה בכלוב: "אתם הולכים להכאיב לי? למה?"
להבדיל אלף-אלפי הבדלות גם קדאפי ביקש רחמים, וגם אם לא היה ראוי לרחמים, והמוות יאה לו, הרי שהדרך המפלצתית שבה נרצח מעוררת סימני שאלה לגבי טיבם של ממשיכיו. אפשר ורצוי לקוות שכשם שהעם הצרפתי התנער מפרקים אלימים בעברו ולאחר תהפוכות שונות ומשונות הקים לבסוף רפובליקה לתפארת, כך יצליחו גם בני העם הלובי והעמים הערביים לכונן דמוקרטיות מעוררות קנאה בתום ימי הכאוס וטירוף הפונדמנטליזם.
מצד שני, כדאי לשמור על ריאליות. במצרים רודפים קופטים, בתוניסיה מנצחת המפלגה האיסלאמית ובעזה כמו בעזה, סוגדים לרוצחי ילדים ונשים. בשלב זה של ההיסטוריה נדמה שלא דמוקרטיות נאורות מחכות בסוף התהליך, אלא ככל הנראה חליפויות איסלאמיות עם גידולים ממאירים בסמוך לגבול הישראלי ועם גרורות באירופה.
"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה", כתב הגאון מאיר אריאל ב"שיר כאב". ובפרפראזה צולעת - בסוף כל אביב ערבי יושב חורף איסלאמי עם שברייה, אפילו אם זה מתחיל בתוניסיה או במצרים על צלחת מרק מלוחייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם