אורי אבנרי הוא תועמלן ולא עיתונאי
היוזמה להעניק את פרס ישראל לאורי אבנרי מתאימה להיגיון העקום שמאפשר למרצים ישראלים לקרוא לחרם אקדמי על המדינה
אף על פי שהרעיון להעניק את פרס ישראל לאבנרי מסתדר עם ההיגיון שמאפשר למרצים ישראלים לקרוא לחרם אקדמי על ישראל, כמו גם עם העובדה שקרנות הקולנוע מתקצבות סרטים אנטי-ישראליים, הרי גם לאבסורד יש גבול.
הרעיון להעניק את פרס ישראל לאדם שמזוהה יותר מכל אחד אחר עם דה-לגיטימציה מבית, הוא אורווליאניזם ציני שמשמעותו הסמלית חמורה יותר מתמיכתה הכספית של המדינה בפרויקטים שנועדו לבזותה.
את הרעיון התמוה העלו רינו צרור והבמאים דורון צברי ויאיר לב, וזאת לשיטתם על פעולתו של אבנרי בשבועון "העולם הזה". צרור מתעלם מכך שאבנרי הוא אבי התעמולה המשווה את ישראל לנאציזם, ומסביר: "אבנרי הוא מפלס הדרך והאיש שבנה את העיתונות החוקרת והחופשית בישראל.
"'העולם הזה' היה העיתון שפרסם את כל מה שעיתונים אחרים לא פרסמו. . . רק על הנחשוניות הזו הוא ראוי לפרס . . . הפרס ניתן לאנשים על מצוינות משפיעה בתחום מסוים בישראל, הוא לא ניתן לפי תפיסה פוליטית. . . אבל ברמה העיתונאית התקשורתית הנקייה, אבנרי הוא הזוכה בפרס הקרוב".
אלא שגם לשיטתו של צרור, אבנרי לא ראוי לפרס והוא האדם האחרון שיכול להתהדר בקידום עיתונות חופשית. הגם שאבנרי טבע בעורמה את סיסמת השבועון "בלי מורא, בלי משוא פנים", הרי בשנת 1976, כשנה לפני פרסום חשבון הדולרים של לאה רבין, הגיע המידע שפורסם לבסוף על ידי דן מרגלית לידי אבנרי.
אבנרי קיווה באותה עת כי פניו של רבין מועדות להסדר מדיני עם מדינות ערב וחשש כי הפרשה עשויה להפיל את ממשלת השמאל. לפיכך לא זו בלבד שלא פרסם את המידע שברשותו, אלא אף הזהיר את רבין כי חשבון הדולרים נחשף והתריע בפניו לסגור אותו בהקדם. אכן אבי האתרוגנות.
מי שמכיר את פועלו האמיתי, ולא התדמיתי, של אבנרי, יודע היטב כי הדבר תואם לחלוטין את דמותו. אבנרי הוא תועמלן, לא עיתונאי. לוחם פוליטי, לא תחקירן. ספרו של אמנון לורד "אורי אבנרי: סיפור מלחמה פוליטי" מוכיח מעבר לכל ספק ש"העולם הזה" אמנם שינה את פני העיתונות הישראלית, אך הוא היה כלי.
מטרתו הייתה אחת: יצירת מכשיר
"מתן פרסי ישראל ביום העצמאות בא להדגיש את הקשר הפנימי האורגני בין עצמאות מדינית ובין עצמאות רוחנית. קביעת הטקס ביום העצמאות באה להזכיר לעם חזור והזכר כי עצמאותו של עמנו תלויה בעוצמתו הרוחנית, ואין עוצמה רוחנית לעם אם אין העם שוקד על עצמיותו".
דברים אלו נאמרו על ידי שר החינוך בן-ציון דינור, יוזם פרס ישראל. ואלו הדברים שאמר אבנרי על הרגע שבו שמע את הכרזת העצמאות: "סקרן אותי דבר אחד - מה יהיה שם המדינה החדשה? יהודה? מדינה עברית? מדינת ירושלים? כשהגיע בן-גוריון למילים 'היא מדינת ישראל', יצאתי החוצה. ידעתי שהשאר יהיה בלה-בלה-בלה". הרעיון להעניק את פרס ישראל לאדם שלא מסוגל להזדהות אפילו עם שם המדינה מביא את האורווליאניזם לשיאים חדשים.
הכותב הוא ראש אגף מדיניות בתנועת "אם תרצו"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם