המחיר האמיתי
הסיפור הטרגי של משפחת סחיווסחורדר לצד עסקת שליט ממחישים עד כמה ישראל מקדשת את השכול הצבאי ומתעלמת מהאזרחי
חמאס וארגוני הטרור בגדה אינם זקוקים לאסירים שהשתחררו כדי לבצע פיגועים. היו פיגועים רבים בשטחים לפני העסקה, כמעט שלא היו פיגועים בתוך תחומי הקו הירוק לפני העסקה, ולא יצאו פיגועים מעזה. כל זה לא קרה מפני שמבצעי הפיגועים של האינתיפאדה השנייה ישבו בבית הסוהר, אלא בשל שילוב של תנאים מדיניים וביטחוניים שלא השתנו עתה, בוודאי לא שינוי דרמטי, ואת זה אומרים בריש גלי כל גורמי הביטחון.
המחיר האמיתי, העמוק והסמלי של העסקה מתקיים בזירה שבה התרחש המאבק הציבורי ושבה התקבלה בסופו של דבר ההכרעה בעד העסקה. הדילמה הייתה בין שני אתוסים שכמעט אי אפשר להכריע ביניהם הכרעה נקייה. המאבק לשחרור גלעד שליט ייצג את אתוס החיים: אין להפקיר אדם חי השייך לקהילה או למדינה, ושאתה אחראי לגורלו.
שחרור כמה עשרות רוצחים כבדים ייצג את אתוס הצדק: לא ייתכן שאדם שאחראי לרצח משפחה של אזרחים בפיצרייה, בכוונה תחילה ולא בסערת קרב, יהיה אדם חופשי; לא ייתכן שמי שהטמין פצצה באוטובוס שנוסעים בו נערים וזקנים וגרם למות בניהם של יוסי מנדלביץ' ויוסי צור יהיה אדם חופשי; לא ייתכן שמי שמטיל פצצה לסדר הפסח של אנשים מבוגרים בבית מלון יהיה אדם חופשי; לא ייתכן שאישה צעירה שפיתתה נער למלכודת מוות תהיה אדם חופשי.
בין שני האתוסים האלה, קני המידה המוסריים האלה, הכריע ערך החיים. סייעו לכך, במירכאות, שתי טראומות: רון ארד ונחשון וקסמן. האחד שלא נמצאו התבונה או התנאים להחזירו הביתה, והשני שעל בשרו הופעל העיקרון של שחרור מבצעי במקום משא ומתן. העמידה על העיקרון גבתה מחיר כבד ולא מנעה את החטיפות שבאו אחריה. דווקא משום שערך אחד הכריע בדילמה הקשה הזו, חובה לראות את הסרט על המשפחה שהעסקה קרעה אותה בפעם השנייה.
אבל הסרט חשף עוד עניין מרכזי שגם עליו אין מרבים לדבר. משפחת סחיווסחורדר הייתה משפחה אזרחית. רוב-רובם של קורבנות האינתיפאדה השנייה היו אזרחים. האינתיפאדה השנייה הפכה את השכול האזרחי לנתיב המדמם המרכזי של קורבנות הסכסוך מהצד הישראלי. אבל שני דברים לא אירעו בעקבות ההתפתחות הרעה הזאת.
האתוס הישראלי לא אימץ את השכול האזרחי אל חיקו ושמר בקפדנות על ההיררכיה הברורה בין
מספר ההרוגים הלך ועלה, מספר המשפחות הנפגעות הלך ועלה, אבל מאיר סחיווסחורדר היה צריך לעמוד מול פקידה בלשכה שאינה יודעת שאובדן מן הסוג הזה הוא טראומה נפשית עמוקה. אף מוסד לא הכחיש את הטענה המזעזעת ששלושה שבועות לא הופיע אף נציג של מוסדות הרווחה בבית המשפחה.
איש לא התייצב מיד לאחר הפיגוע כדי ללוות את המשפחה. הגורמים המטפלים לא השכילו ליצור מערך שיקום וטיפול משותף. כנראה נוח לנו עדיין בעידן המלחמות הגדולות, שבו היה ברור מי נגד מי, והמשפחות ישבו בבית וחיכו לסיירת איוב שתדפוק בדלת, עם קצין במדים, רופא וקצינת נפגעים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם