מה עם הראיון שגלעד חייב לנו?

אחרי שבוע של המתנה, הציבור הישראלי מרגיש שמגיע לו לקבל פרטים נוספים מגלעד שליט. התחושה היא שאנחנו, העם, שחררנו אותו - ולכן זכותנו לקבל מידע

זאב קם | 27/10/2011 17:53

תגיות: גלעד שליט

בהתחלה עוד היינו סבלניים. הבנו שכאשר אדם חוזר משהייה של יותר מחמש שנים בצינוק, צריך לתת לו קצת זמן לעצמו. "אין בעיה", אמרנו. "קיבלת. עלינו". חלק מכלי התקשורת אפילו חתמו על עצומה, בה התחייבו שלא להיכנס עם שנורקל ועם משקפת לתוך הסלון של אביבה ונועם. יפה מצדנו, נכון?

עבר יום, עברו שלושה ימים, ואחר כך גם שבוע, וכלום. כמה זמן צריך הילד כדי לנקות את הראש? בעצם, איזה ילד? מדובר בחייל. בבחור צעיר בן 25. אדם בוגר. הוא לא יכול לצאת החוצה לכמה דקות, להרים את הראש לעבר המיקרופונים והמצלמות, לזרוק לעברנו כמה מילים, ולהסתובב בחזרה לכיוון הבית?

כי ככה זה אצלנו. עשינו קמפיין תקשורתי שדחף לשחרורו של גלעד, הקמנו מטה מאבק, שלחנו צוללנים וצנחנים עם שלטים שקוראים לממשלה להתעורר, הקלקנו עשרות אלפי לייקים בפייסבוק, ואפילו כתבנו את השם גלעד שליט על הפתק הלבן בבחירות האחרונות. עכשיו הגיעה עת הפירעון. הרי הוא חייב לנו. אנחנו, במו-ידינו, הורדנו את הממשלה על ברכיה ודחפנו את העסקה הזאת. תשאלו את אחמד ג'עברי.

מחכים לעצם

גם אתם מרגישים את התחושה הזו שמקננת אצל לא מעט אנשים מאז שגלעד חזר הביתה? אנשים מרגישים שמגיע להם. איפה הראיון ואיפה הררי המידע שהבטיחו לנו לאחר שגלעד יגיע לישראל? מה עם מנת הרכילות שכולנו כל כך זקוקים לה? אין לנו זכות לדעת מה גלעד אכל בשבי, או עם איזה עיתון הוא פתח את הבוקר? האם שיחק בקלפים עם ג'עברי עצמו או שרק עם השומרים שלו? האם הוא וחוטפיו נפרדו בעצב ביום שבו גלעד יצא מהמרתף, רגע לפני היציאה אל החופש.

כולנו (טוב, רובנו) כל

כך בטוחים שזה פשוט מגיע לנו. שילמנו את חובנו לגלעד. סיכנו את חיינו עם שחרור המחבלים ההמוני. עכשיו התור שלו לזרוק לנו איזו עצם.

האם באמת אנחנו שחררנו את גלעד? אלינו הוא אמור לשלוח את מכתבי התודה? ואם המצב היה הפוך, וגלעד היה נמק בשבי לשנים רבות נוספות, האם היינו רואים את עצמנו כמי שאשמים במצבו? האם היינו מסתכלים בבוקר במראה ומטיחים כלפי עצמנו מטר של קללות וגידופים על כך שגלעד עדיין שם? או שזה אנחנו רק כשמדובר בבשורות הטובות?

לא אנחנו שחררנו את גלעד

אז הנה מבזק חדשות בהול עבור עצמנו: זה לא אנחנו. לא אנחנו שחררנו את גלעד, ולכן הוא לא חייב לנו שום דבר. גם לא ראיון טלוויזיה. אפילו שאנחנו סקרנים.

חוץ מזה, גם ככה יש מי שמוצא דרכים שונות ועקלקלות כדי להרגיע עבורנו את צורך המציצנות שכל כך חזק מאיתנו. כולנו חבים תודה עמוקה לעיתון לאנשים חושבים, שבלי ששמנו לב הפך לעיתון לאנשים צהובים. על חוף הים, על שפת הבריכה, ואולי בעתיד גם על מפתן האמבטיה.

הוא תמיד יהיה שם בשבילנו, צרכני הרכילות, כדי להביא את הצילומים החמים ביותר מהשטח. אין ספק, מדובר בסטנדרט עיתונות מהמשובחים שנראו פה. כזה, שרק סיקור עיתונאי מאזור קרבות אפוף עשן ואש משתווה לו. יישר כוח.