המבצע שלא היה
נתניהו מכלה את ימיו ואת לילותיו בהזיות על הפנטזיה ההיא באיראן, כשבינתיים מיליון וחצי מאזרחיו נמצאים כאן תחת אש, במצור
אתם יכולים לצפות ברגע ההסטורי הזה בנקל ב"יוטיוב". הנה תקציר, לא נגעתי: "אני כאן בכניסה לאשקלון", אמר נתניהו, "הבוקר נחת כאן טיל גראד, וזה אומר הכל, במקרה, רק במקרה קרה כאן נס והילדים שהראו לי את הרסיסים לא נפגעו. אסור לנו להמשיך לסמוך על הניסים. צריך לעשות פעולה שתסיר את האיום. ורק פעולה אחת תעשה את זה, פעולה שתביא למיטוט שלטון חמאס בעזה".
"אני התרעתי לפני כמה שנים על כך שיעופו טילים מהרצועה לעבר ערי ישראל, אני התרעתי שתקום חמאסטן, אבל ציפי ליבני וקדימה גיחכו. מסתבר שראינו נכוחה מה שהם לא ראו, וכשהם התעוררו, הם גילו חולשה מול הסכנה הזו, הם הבליגו, הם הגיעו לתהדיה, ולהפסקות אש, והם נתנו לחמאס להתחמש בעוד ועוד טילים".
"ובסוף", החל נתניהו להגיע לקרשצ'נדו שלו, "כשכבר יצאו לפעולה, וצה"ל עשה עבודה יוצאת מן הכלל, הם עצרו את צה"ל לפני השלמת המלאכה. אני רוצה להגיד כאן ועכשיו, אנחנו לא נעצור את צה"ל. אנחנו נשלים את המלאכה. אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של חמאס ונחזיר את הבטחון לתושבי אשקלון, אשדוד, באר שבע, שדרות, יבנה. אנחנו נחזיר את הבטחון לתושבי ישראל".
בשלב הזה הגיע נתניהו לחלק ה"אישי" של נאומו חוצב הלהבות. הוא סיפר על אמא שפגש במהלך הסיור, שהחזיקה תינוקת קטנה, ובכתה, ואמרה לו, תסתכל על התינוקת, היא מפחדת, והאמא התייפחה, וביקשה מנתניהו שיעשה משהו, שיעזור להם, ונתניהו עטה על פניו את פוזת הלוחם בטרור הקבועה שלו, וסיים את הנאום ב"אנחנו נעשה. ועוד איך נעשה. נעשה מה שצריך היה לעשות מזמן וקדימה לא עשתה. נמוטט את שלטון הטרור של חמאס ונחזיר לתושבים את הבטחון". קאט . מחיאות כפיים סוערות. אכן, זוהי מנהיגות במיטבה.
כעבור שבוע, כאמור, הלכו אזרחי ישראל לקלפיות. מתברר שלא כולם התרגשו מנאומיו של נתניהו, כי בקלפי הוא דווקא לא הפגין ביצועים משכנעים. קיבל מנדט אחד פחות מציפי ליבני וקדימה. אבל גוש הימין ניצח. נתניהו הרכיב את הממשלה ומיד, כמובן, יצא למילוי הבטחותיו לבוחר, על פי מיטב ספריו, נאומיו, התראותיו ואזהרותיו.
אז דבר ראשון הוא מינה לתפקיד
נתניהו יצא למבצע צבאי גדול בעזה? לא. גם לא למבצע קטן. תגובותיו הצבאיות רפות, לא משכנעות, לא את הציבור ולא את הטרור. נתניהו היה שלשום בכנס פוליטי גדול של הליכוד בחצור ושם הוצגו מצגות והוקרנו שקופיות והכל סבב סביב אותה הצדעה שהצדיע לו בפתח המסוק גלעד שליט. על זה קיבל בנימין נתניהו את מחיאות הכפיים שלו שלשום, על עיסקת הכניעה הזו שהפכה לכלי תעמולה פוליטי ללא עכבות או בושה. אבל את מה שהבטיח נתניהו, הוא לא עושה. הוא לא נלחם בטרור, הוא בונה אותו.
אין מדינה בעולם, אף לא אחת, שהיתה מוכנה לסבול מה שישראל סובלת בגבולה הדרומי. האמריקאים כבשו שתי מדינות (אפגניסטן ועירק), מחקו חצי עולם, הרגו ונהרגו יותר מעשר שנים, בגלל פיגוע אחד (באופן יחסי, הרוגי האינתיפאדה השניה בישראל רבים לאין שיעור מהרוגי אסון התאומים).
רוסיה יישרה ושיטחה את צ'צ'ניה לאבק, טחנה את השטח, כולל האנשים שהיו בו, בגלל הרבה פחות מזה. ארדואן הטורקי, הליצן המטורף של האיזור, פולש מדי פעם למדינות שכנות ומפעיל עוצמות אדירות על קומץ מורדים כורדים. לכל אלה מותר. לישראל, מסתבר, אסור. היא צריכה לשבת ולהמתין שהפרחחים מהחמאס, או הג'יהאד, או החזית הדמוקרטית, או ועדות ההתנגדות, או מה שביניהם, יבואו על סיפוקם ויפסיקו להפגיז את דרום הארץ (ובקרוב גם מרכזה).
שנתיים ושבעה חודשים מאז נכנס לתפקידו מוכיח נתניהו שהוא טוב במיוחד בנאומים, באזהרות, בהתראות, בזיהוי סכנות, ואולי גם בשחרור רוצחים. במעשים, הוא טוב פחות, ואמיץ הרבה פחות. הוא מכלה את ימיו ולילותיו בהזיות על הפנטזיה ההיא באיראן, כשבינתיים מיליון וחצי מאזרחיו נמצאים תחת אש ובמצור כאן.
אקו"ם