שלטון הזדון
הזיכוי של ד"ר יעקב וינרוט לא ימחק שנתיים של עינוי בעקבות כתב אישום שמלכתחילה היה מיותר. על הפרקליטות לבקש סליחה
מי יבין נפש אנוש. מי יחדור לבבות פנימה. הרי לא הייתה מחלוקת על העובדות, אלא על הכוונה. הרבה מאוד ממה שכולנו עושים יכול להתפרש באופנים שונים. הזדון, לפעמים, רחוק ממי שעושה מעשה.
הזדון הוא אצל הפרשן - ואצלנו זו הפכה למגפה. זה לא חשוב מה יעשה פוליטיקאי כלשהו, תמיד יקפצו עשרה עיתונאים כדי להדביק לו נכלוליות. מחאה חברתית? אל דאגה, נתניהו כבר יחסל אותה עם איזו מלחמה קטנה. יוזמת שלום? מה פתאום, זה בסך הכל ניסיון לקנות את לבם של העיתונאים השמאלנים. יוזמת חוק חדשה? זו התחנפות לבוחרים. ההתמכרות לזדון הפכה למוחלטת. אם יש עשר אופציות - אנחנו נבחר במרושעת ביותר.
אצל וינרוט מצאתי את האופציות האחרות. כן, אנחנו בני אדם. עם חולשות, עם נפילות. אבל יצר לב האדם אינו רק רוע מוחלט. אנחנו יצורים חברתיים ולא בהכרח אכזריים. יש לנו גם כוונות טובות לפעמים. גם זו אופציה. ואוי לנו אם כל מעשה הגון יפורש כעוד מזימה זדונית. לא אשכח את הימים שבהם עבד וינרוט על התיק של מרגלית הר שפי. זה היה קשה. עבודה נגד כיוון הרוח. וינרוט האמין בכל לבו בחפותה. הוא הפך שמים וארץ מתוך אמונה. לא לצורכי שכר טרחה. הוא התייסר משני פסקי הדין בעניינה.
פועל יוצא של אווירה ציבורית
מרגע שהיה ברור שווינרוט ייצג במחירים נמוכים או סבירים לא רק את שוקי ויטה, אלא גם רבים אחרים שלא היה להם שום קשר לאוליגרכים - היה אפשר לרדת מהזדון, וכמובן גם מכתב האישום. אבל ישראל הפכה לארץ אוכלת יושביה. זה לא רק שכל הארץ משפט, אלא שכל הארץ מלאה זדון. איש את חברו חיים בלעו.
הגשת כתב אישום כאשר יש יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה היא פועל יוצא של אווירה ציבורית. לפני שניים ושלושה עשורים לא היה מוגש כתב אישום כזה. אלא שבתהליך איבוד השכל הישר גם כתב אישום כזה הפך לאפשרי, משום שהזדון הפך אצלנו למוסכמת יסוד.
כך שצריך להוסיף עוד משהו לחובבי הזדון הללו: ככל שאדם מייחס יותר זדון לאחרים,
כנראה שהוא עצמו שרוי בחשיבה שבה הזדון דומיננטי. אמור לי מה אתה חושב על זולתך, ואומר לך מה אתה חושב על עצמך. רק מי שמניעיו אינם שרויים בזדון ללא הפסקה יכול להניח שגם אחרים נוהגים בתום לב. כן, גם זה קורה. והרבה יותר ממה שנדמה לנו.
יעקב וינרוט, מי שסירב להיות שופט בבית המשפט העליון, עבר חוויה מייסרת. כל מי שהכיר אותו מקרוב ידע שזיכוי הוא האופציה היחידה. עם כל הביקורת על שופטים, ביקורת מוצדקת, הם אינם אנשי זדון והם לא מצאו זדון. אבל שום זיכוי לא ימחק שנתיים של עינוי. אם נותרה בכם, אנשי פרקליטות, טיפה אחת של אנושיות, בקשו סליחה ומחילה בקול גדול. כל תגובה אחרת רק תהפוך אתכם לאנשי זדון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם