העונש שהגיע לה
ענת קם היא עבריינית קלת דעת שבהקלקת עכבר אחת פירקה את מערכת הביטחון מסודותיה והפרה את האמון הבסיסי בין הצבא לחייליו
לא, אין כאן ניסור סיטונאי של הענף שעליו אני יושב, שעליו מבוסס המקצוע שלנו. ממש לא. חיינו הם איזון בין אינטרסים שונים, בין אלטרנטיבות שלפעמים לא כולן מוצלחות. נכון, גזר דינה של קם יכול להפחיד מקורות פוטנציאליים רבים ולהוריד אותם, לפחות זמנית, למקלט בטוח. אבל מצד שני, ויש גם צד שני, יש כאן גם מדינה, וזכות הציבור לדעת לפעמים נופלת מזכותו להתקיים במדינה ריבונית ובטוחה. ההפקרות שבה שלפה קם את סודותיו הכמוסים ביותר של צה"ל ופיזרה אותם בחוץ מחייבת עונש מרתיע. לא, קם היא לא עוד מקור עיתונאי. היא אינה "גרון עמוק" שזיהה עוול שלטוני, או פשע, או מחדל, או סתם עניין הרה גורל שחובת הציבור לדעת, והרים טלפון באמצע הלילה לעיתונאי חוקר.
קם היא פושעת, עבריינית קלת דעת, שבהקלקת עכבר פירקה את מערכת הביטחון מסודותיה והפרה את האמון הבסיסי ביותר שאמור לשרור בין צה"ל לחייליו. היא צריכה להודות לרחמיהם של השופטים על כך שבעוד כשלוש שנים תוכל לשוב לביתה בשלום. זו האמת ואין בלתה. יש מקרים שבהם ביטחון המדינה, חיי חייליה ותושביה, חשובים יותר מחופש העיתונות. תוכניות מבצעיות סודיות ביותר של צה"ל אינן אמורות להישלף מתוך המחשב של אלוף הפיקוד ולהימסר, סתם ככה, לכל דכפין.
הבעיה היא שהפרשה הזו אינה מתרחשת בחלל ריק. אין ואקום בתחום הזה. פרשת ענת קם באה עלינו בעיצומם של ימים בעייתיים, שלא להגיד נוראיים, שבהם משתולל סביבנו ציד מכשפות נמרץ אחר מקורות עיתונאיים, מדליפים וסתם פטפטנים. הדחתו הברוטלית של הדיפלומט המוכשר דן ארבל מהשגרירות בוושינגטון מכיוון שמסר ידיעה לעיתונאי (לא בעיתון הזה) היא רק הדוגמה האחרונה לתופעה הזו. בלשכת ראש הממשלה הפוליגרף עובד שעות נוספות. יותר ויותר חקירות שב"כ מוקדשות לצורך של זיהוי מקורות ולכידתם. כאן נחצה הגבול, כאן נדרס הקו האדום ברגל גסה, כאן כבר אפשר לזהות את צלו המאיים של המקארתיזם.
השלטון הנוכחי בישראל מצר את רגליה של העיתונות החופשית ביד אחת, מקים לעצמו עיתונות ממומנת מטעם ביד שנייה, ובשאר הידיים (יש לו הרבה, מדובר בתמנון) הוא מנסה לסתום כמה שיותר פיות בכמה שפחות זמן. זה כבר מסוכן לדמוקרטיה. הסכנה ברורה ומיידית בהרבה מכפי שנדמה לצופים מבחוץ. ככל שחולף הזמן, כך מתמעטים העיתונאים שמעזים. גם המקורות דועכים בהתמדה. בסופו של יום נתכנס כולנו תחת הכותרות של "ישראל היום" ונפרסם את הודעות דובר צה"ל בלי עריכה. אנחנו לא ממש רחוקים מהיום הזה.
לכן לא קל לקבוע היום דעה נחרצת על ענת קם ומפעלותיה, ולכן צריך לעשות את ההבחנה בין פרשת קם, שהיא חמורה, כמעט חסרת תקדים ומצריכה עונש מרתיע הולם ואמירה ברורה )בית המשפט מצא את האיזון הנכון, לטעמי), לבין פרשת חיינו, שמצריכה מישהו שיבוא ויציל את התקשורת החופשית מהפרטה או הלאמה או השתקה.
וחוץ
ובכלל, הגיע הזמן שמישהו יגיד ליהודה וינשטיין שהוא לא הגיע ללשכה העוצמתית ביותר בישראל כדי להתלבט, אלא כדי להכריע. אין לך פריימריז, וינשטיין, אי אפשר להדיח אותך, אין לך ממי לפחד, אפילו לא ממשה לדור (עובדה, יש שופטת שבשבוע שעבר לא פחדה ממנו). לך עם מצפונך ויושרך וקבל החלטות. בפרשת קם, בפרשת ליברמן, בפרשת השופט דנציגר ובכל שאר הפרשות. הגיע הזמן.
אקו"ם