הפרקליטות רצתה יותר מדי
התביעה טעתה כשדרשה להרשיע את וינרוט בעבירת שוחד במקום להסתפק בסיוע להפרת אמונים
זיכויו של וינרוט מחמת הספק מעבירת השוחד לא הפתיע רבים בפרקליטות, בניגוד לזיכויו מהלבנת ההון. אף שבפרקליטות סברו שבידיהם ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעה, ידו של פרקליט המדינה, משה לדור, רעדה בטרם נחתם כתב האישום. וככל שהתקדם המשפט, התערער הביטחון. בשלב הסיכומים כבר זיהו בפרקליטות את הרוח הנושבת מכיוונו של השופט.
2. זיכויו של וינרוט בהחלט מהווה מכה לפרקליטות, אך בעיקר מכה יוקרתית שיש להתייחס אליה בפרופורציה הראויה. השופט לא שלל את התזה העקרונית של הפרקליטות, לפיה שכר טרחה מופחת יכול להוות שוחד.
הוא גם לא אימץ את טענת ההגנה העקרונית שיחסי עו"ד-לקוח אינם נושא לדין הפלילי, אלא קבע שבמקרה זה הוצגו ראיות נסיבתיות והשערות שלא נתמכו בצורה חד-משמעית בחומר הראיות.
3. מעבר לכך, צריך להסתכל על תיק וינרוט משני היבטים: מצד אחד, שוב הוכח שבתי המשפט אינם חותמת גומי של הפרקליטות ושניתן לקבל משפט הוגן.
הפרקליטות לא היססה ללכת עם התזה שלה עד הסוף, למרות זהות הנאשם וסוללת פרקליטיו היוקרתית, ולמרות המחיר הציבורי הכבד הכרוך בזיכוי בתיק מתוקשר. רף העמדה לדין הדורש "סיכוי סביר" ולא "סיכוי ודאי" להרשעה משמעו בהכרח שיהיו גם זיכויים. כדאי לשים לב שהשופט נמנע מלקבוע שמדובר בכתב אישום מופרך וחסר יסוד שלא היה
ומצד שני, נדמה כי הפרקליטות שגתה קשות כשטיפסה על עץ גבוה מדי. כתב האישום נתפס כיומרני, לא בגלל זהות הנאשם אלא בשל הקושי הברור בהוכחת האישומים: יותר מדי ראיות נסיבתיות, יותר מדי השערות, יותר מדי מקום לפרשנות של התנהגות הנאשמים. במקום להסתפק בעבירה של סיוע להפרת אמונים, אף שהשימוש בה נדיר, הימרו בפרקליטות על שוחד. לדור, בתפקיד המבוגר האחראי, כשל בזיהוי היומרנות.
4. קשה להאמין שבפרקליטות יערערו על הזיכוי, ולא רק משום שערעורי המדינה המועטים על זיכויים נתפסים לעיתים כרדיפה. הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של העדים, נושאים שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהם.
5. דורשי רעתו של פרקליט המדינה לדור, מבית ומחוץ, עשויים לדרוש שוב את ראשו - שלא בצדק. וינרוט אינו פרקליט הצמרת הראשון שהועמד לדין וזוכה.
קדם לו יגאל ארנון בפרשת הפגישה הלילית בראשית שנות ה-90. יש לזכור כי בשנים האחרונות לא נרשמו זיכויים בתיקי אישי ציבור, מלבד פרשת צחי הנגבי. אין מדובר בקונספציה שקרסה ("נגיש כתב אישום ושבית המשפט יכריע") כמו בעידן ביניש-ארבל, אז נרשמה שורת זיכויים מהדהדים של אנשי ציבור.