הסיפור הכפול של מנבר
העובדה שנחום מנבר לא שוחרר גם לאחר שהיה ברור שאין בו איום לביטחון ישראל מוכיחה שכשהמילה "ביטחון" נאמרת, בתי המשפט עדיין עוברים לדום
הסיפור הראשון הוא קשה, אבל לא יותר ממקרה פרטי, שלא היו רבים כמוהו בתולדות המדינה. הסיפור השני הוא גילוי של דברים המתרחשים במקומותינו כמעט מדי יום.
מנבר הוזכר אתמול באותה נשימה עם מרקוס קלינגברג ומרדכי ואנונו, כמי שפשע פשע ביטחוני קשה במיוחד. אבל הוא שונה מהם. הוא לא היה מרגל אידיאולוגי בכיר בדרגה ורב נזק כמו הראשון, ולא עובד זוטר תמהוני כמו השני, שגם הוא פעל מתוך מניע אידיאולוגי, מפוקפק ככל שיהיה.
מנבר רצה לעשות כסף, ודאי לא לפגוע בביטחון ישראל. אין ספק שבתקופה מסוימת פעל בידיעת מערכת הביטחון. אבל הוא לא הפסיק כשנאמר לו, וסחר בדברים שלישראלי פשוט אסור לסחור בהם עם איראן. הטענה שאיראן לא הוגדרה באותם ימים כמדינת אויב, אפילו אם היא נכונה ברמה הטכנית, אינה פוטרת אותו מעונש, והוא אכן נענש במאסר ממושך. .
נגד מנבר פעלו אנשים חדורי נחישות נקמנית
בשנים האחרונות עבר הדגש לשאלה מדוע אין הוא זוכה לניכוי חלק ממאסרו. בכירים מאוד לשעבר העידו שאין בו סכנה ביטחונית; גם למתבונן מן השורה היה ברור שקשריו הישנים אינם משמעותיים ושאין לו מידע המסכן את המדינה.
אבל מי שפעלו נגדו, אנשים רמי מעלה וחדורים נחישות נקמנית, ידעו היטב שמערכת המשפט הישראלית עוברת לדום כשהמילה "ביטחון" נזרקת לחלל האולם. הוא הכיר היטב את המציאות שבה מעטפות חומות וסגורות, שתוכנן אינו נחשף בפני הנאשם ועורכי דינו, מספיקות כדי לעצור אנשים לתקופות ארוכות.
והוא ידע שהאמירה האבסורדית ביותר מהדהדת אחרת כשהיא באה מפיהם של מוסדות הביטחון. בין השאר נטען
שמנבר לא גילה חרטה מספקת, דבר שקשה להבין איך מביעים אותו. האיש שהוגדר סכנה ממשית לביטחון המדינה זכה לחופשות, שבהן היה יכול לגרום את אותו נזק שמפניו כה הזהירו את בית המשפט, אבל איש לא התבקש להסביר איך טיעון הסכנה מתיישב עם מציאות החופשה. פעם אחר פעם, דיון אחרי דיון, קיבלה מסכת הטיעונים המעורערת הזו אישור ממערכת הצדק הישראלית.
גזר דינו של מנבר אמור להרתיע ישראלים מעבירות דומות, וטוב שכך. שחרורו המוקדם, שנה וחצי לפני תום תקופת המאסר, אבל כארבע שנים אחרי שריצה שני שלישים מעונשו, אינו מעיד על שינוי בכוחה של מערכת הביטחון להשיג את שלה מול המוסדות הדמוקרטיים.