הפילוסופיה של האיום האיראני
"מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק", כך אמר לודוויג ויטגנשטיין. הוא צדק. גם אורי צבי גרינברג צדק. מסע פילוסופי שנגמר בשירה
אולם בטרם אמחזר טיעונים נדושים על חופש המידע במדינה דמוקרטית, על דיון ציבורי נוקב בנושא שהשלכותיו הרות גורל ועל אגו מנופח של בכירים לשעבר שתהילת עברם מבלבלת עליהם את דעתם, אבקש את רשותכם לקחת אתכם לנסיעה פילוסופית במונית שמסתיימת בשירה.
חצות במוצ"ש. מגבי המונית נאבקו בגשם העבה. גשם כועס. לגשם כזה פילל טראוויס ביקל בסרט "נהג מונית". גשם שינקה את הרחובות המטונפים, שישטוף את הכביש המזוהם. ברדיו השמיעו קולות מהפגנת המחאה, קטעים מהמערכון של "החמישייה הקאמרית" שכתב אתגר קרת במיוחד עבור ההפגנה.
הם דיברו על שלום בסרקזם מודע לעצמו ומבין הדברים עלה געגוע עז לימים ההם; לימי ממשלת רבין השנייה, לתקוות אוסלו. ואז לפתע פילח את השידור "צבע אדום". באירוניה היסטרית רשמה ההיסטוריה נפילת גראדים באזור אשקלון.
וכך, שבוע לפני יום השנה לרצח רבין, הדהד בי זיכרון נאום "פחדני השלום" שלו. כך כינה רבין את אנשי הליכוד שהתנגדו לאוסלו. "סיפורי הבלהות מוכרים", לעג רבין. "הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. כבר שנה רצועת עזה נתונה למרותה של הרשות הפלסטינית ולא הייתה אף קטיושה וגם לא תהיה אף קטיושה". נו , טוב. קונספציות לא משתנות מימין ומשמאל. כל אחד, גם "החמישייה" וגם הח"מ בוחר כאופציה הראשונה להתכרבל בחמימות המתוקה-מסריחה של ההנחה המוקדמת.
"אך אני אגידכם נבואה"
ואז, אחרי נתב"ג, פרדי הנהג שבר את קו המחשבה וביקש לברר את דעתי על פרסומי סוף השבוע בנוגע לפעולה באיראן. לפני הפלישה לנורמנדי, השבתי לו, התקשורת האמריקאית והבריטית לא ערכו דיון פומבי בשאלה לתקוף אם לאו. מכיוון שהייתי במצב רוח פילוסופי, קינחתי בציטוט המשפט השביעי החותם את המאמר הלוגי-פילוסופי ("הטרקטטוס לוגיקוס פילוסופיקוס") של לודוויג ויטגנשטיין: "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק". ועל אף הדברים לעיל, וסייג לחוכמה וכו', בכל זאת הרשו לי התייחסות, או אם לדייק, מעין בומרנג היסטורי.
לפני 89 שנה, בחודש נובמבר 1922, פרסם אורי צבי גרינברג שיר נבואה מקפיא דם בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס" - "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב", תרגם בנימין הרשב, 1997). שיר שחזה
באופן מצמרר את חורבנה והשמדתה של יהדות אירופה.
"אך אני אגידכם נבואה - הנבואה השחורה מעמקיה פה יעל עמוד הענן... כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות... ואתלה על ענפי העצים את מתי עירומים אשאירם בהפקר יירקבו לעיני מזלות שהולכים בשמים".
כעבור שנים ספורות, ב-1931, יפרסם אצ"ג את השיר "באי במחתרת" שבו יתאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם הפוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. מבקריו ושונאיו יבוזו לו, יתארוהו כמשורר מטורף המתעתע בדמדומי שיגעון. "מטפס על קירות חלקים" ילעגו. אבל ביאליק שיזהה בו את לוז האמת הבוערת, יפרסם את השיר ויאמר עליו: "הוא מטפס על כתלים, מפני שהוא רואה משהו מאחורי הכתלים".
מי רואה היום מעבר לכתלים?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם