דיסקין טוב למדינה, אבל רע לציבור
כאשר אמר ראש השב"כ לשעבר שעסקת שליט טובה לציבור אך אינה טובה למדינה הוא חילק את ישראל לשתי ישויות עוינות
באותה נשימה, הטיל דיסקין פצצה רעיונית ופוליטית המעידה במקרה הטוב על חוסר שיקול דעת וחשיבה עמוקה: דיסקין הודיע כי עסקת שליט היא אולי טובה לציבור ולחברה, אבל היא איננה טובה למדינה. בהבל פה חילק דיסקין את ישראל לשתי ישויות עוינות: המדינה והציבור, קבוצות יריבות בעלות אינטרסים מנוגדים.
דיסקין החזיר את מדינת ישראל לזמנו של נפוליאון שהכריז כי "המדינה זה אני" ולתקופת המלוכה בה זוהה המלך באופן מלא עם המדינה בראשה הוא עמד. הוא מחק בהבל פה את מילות הפתיחה של הצהרת החירות האמריקאית, "אנו, האומה האמריקאית", והרעיון העומד בבסיסה של המדינה הלאומית לאחר עידן המלוכה, כי "המדינה" היא סך הכל האזרחים המרכיבים את הציבור, וכי לכל אחד מן הציבור יש חלק באוצרות המדינה, וזכות להשפיע על התנהלותה.
והחשוב ביותר: שהתנהלותה של המדינה חייבת להיעשות אך ורק לטובת הציבור והחברה, ולא לטובת קבוצה מצומצמת המנהלת את מנגנוני השלטון מטעם הציבור ולמענו.
אם היה מי שחשד שמדינת ישראל אינה מנוהלת על ידי נבחרי הציבור, אלא למעשה על ידי קבוצה של קצינים ובעלי תפקידים בצבא ובשירותי הביטחון, הרי שהצהרתו של דיסקין מגלה טפח של הלך רוח הרואה בניהול המדינה עיסוק המתאים למומחים ומביני דבר, כאשר רחשי וצורכי הציבור רק מפריעים לעיסוק בדברים החשובים באמת.
הצהרתו של דיסקין בדבר האינטרסים השונים של הציבור והמדינה צריכה גם להעלות שאלות נוקבות לגבי הכוח המרוכז בידיו של ראש השב"כ – למשל במקרים כאשר ראש הממשלה אינו יכול לאשר עסקה לחילופי שבויים כל עוד ראש השב"כ, שאינו נבחר ציבור ואינו מייצגו, מתנגד לביצועה. למעשה,
מעבר לכך, הדברים מעידים על רמתם האישית של אלו הנושאים בתפקידים הרגישים והחשובים ביותר במדינת ישראל; תפקידים הדורשים ידע רחב, חשיבה ביקורתית, ואינטלגנציה רגשית ואינטלקטואלית.
דבריו של דיסקין הם דברי הבל במקרה הטוב, ובמקרה הרע הם מעידים על זלזול מודע בשלטון החוק ובריבונותו של הציבור בקבלת החלטות ובהתוויית מדיניות.קל להבין את הכשלים המודיעיניים, הבטחוניים, החינוכיים והכלכליים של מדינת ישראל כאשר אלו הם אנשי המקצוע ומקבלי ההחלטות במגזר הציבורי.
אולם הדבר החמור ביותר הוא כי דבריו של דיסקין לא עוררו כל ביקורת ציבורית. נבחרי ומשרתי הציבור, פקידים, עיתונאים, והציבור הרחב כבר התרגלו לשיח על אודות עצמים אבסטרקטיים כמו "המדינה", "הכלכלה", "הביטחון", ו"החינוך" ללא קשר לאזרחי המדינה, מצבם הכלכלי, ביטחונם האישי או השכלתם. איש אינו טורח לשאול "מי זה המדינה?", "מה זאת כלכלה?", "כמה זה ביטחון?", או "איך סופרים חינוך?".
דבריו של דיסקין היו צריכים לעורר סערה, לא בגלל דעותיו לגבי עסקת שליט, אלא בגלל שהם חותרים בגלוי תחת האידיאלים של מדינה דמוקרטית. דיסקין היה צריך להישאל: מי זאת המדינה? אם האינטרסים של הציבור שונים מאלו של המדינה, את מי מייצגים האינטרסים של "המדינה" לדבריו? האם המדינה היא יובל דיסקין, בנימין נתניהו ויצחק תשובה?
אלא שהדברים עברו ללא תגובה. העיתונות החופשית במדינת ישראל העבירה את דבריו של דיסקין כלשונם, והדברים לא זכו לתגובת הקוראים, שהתרגלו כבר להיות אזרחים ללא ייצוג, נישומים חסרי זכויות, וציבור ללא מדינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם