אגף טעם החיים

הצלחתו של האגף החדש במוזיאון תל אביב בהבאת אלפי מבקרים מוכיחה שהתרבות, למרות הכל, היא המנוע האמיתי שלנו

רוביק רוזנטל | 3/11/2011 11:15 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ביום שלישי נפתח האגף החדש במוזיאון תל אביב לציבור. קיבלתי הזמנה מבת משפחה שהשתתפה באחת העבודות, וסברתי שמן הסתם יגיעו כמה מאות אנשים. בפועל השתרך בכניסה למוזיאון תור ארוך ומתפתל המזכיר כניסה לאצטדיון כדורגל, לפתיחות אגף חדש של איקאה או המשביר לצרכן ג'רוזלם, או לבהלת היום הראשון כשיוצא דגם חדש של סמארטפון.

אולמות האגף החדש דמו לקופסאות סרדינים. מערך ההזמנות קרס ולמעשה כל מי שבא, נכנס. אלפים רבים של אנשים, מכל הגילאים, כולל תינוקות וטף לרוב, הגיעו בערב תל-אביבי צונן למדי כדי לחגוג את התחום הנחשב פחות עממי ונגיש בין תחומי האמנות: האמנות הפלסטית.

הרבה לא הצלחתי לראות, ומן הסתם אשוב למקום ביום שבו אפשר יהיה לעמוד מול היצירות ולהגיע לכל חלקי המוזיאון. מכאן ואילך אפשר להוביל את החוויה הזו למקומות רבים. אפשר להשתתף במחאת האמנים הישראלים שעמדו מול הבניין עם שלטי "מוזיהון".

אני מודה שאינני מכיר את הנושא במידה מספקת, אבל אם התלונה היא על כך שתערוכת הפתיחה היא של אמן לא ישראלי, ומדובר כמובן באנסלם קיפר, יש כאן יותר משמץ של פרובינציאליות. המוזיאון החדש, מכל מקום, מציג עבודות ישראליות רבות ומרשימות.
התשובה האמיתית היא שת"א היא בירת האמנות הישראלית

אפשר לומר, כפי שטען ידידי הציניקן שגם הוא לא החמיץ את האירוע ואת התור הארוך, שכשנותנים לישראלים משהו בחינם, הם לא יחמיצו את ההזדמנות. עם כל הכבוד לאיש, לא נראה שכרטיס למוזיאון הוא הבעיה של הבאים למקום.

אפשר לומר שהמעמד הבינוני הנאנק נראה דווקא טוב מאוד באירוע הזה. אני עדיין מעדיף אירוע כזה על האירועים הסגורים והמתוקשרים שבהם מגישים קונפי אווז וביצי דגים מהים הצפוני על חשבון הברון.

אפשר לומר שמדינת תל אביב שוב

חוגגת, ומה עם האמנות בפריפריה? ידיד אחר שלי, חיים מאור, דווקא סיפר שתערוכת היחיד שלו נודדת בימים אלה מהמוזיאון בתפן למוזיאון בעומר אבל התשובה האמיתית היא שתל אביב היא בירת האמנות הישראלית (בלי לפגוע חלילה בחשיבותו של המוזיאון המחודש בירושלים), ובכך ישראל אינה שונה מאף אחת ממדינות התרבות בעולם שבהן עיר אחת מהווה מרכז תרבותי ומקרינה על סביבותיה. אל תשכחו שכל מדינת ישראל קטנה מאוכלוסיית ערים כמו לונדון וניו יורק.

טעם קיומנו

אבל אפשר לומר גם דברים אחרים לגמרי. אפשר לומר שמוזיאון חדש הסוחב אליו מן הבית ומן הכורסה אלפי אנשים, מעיד על הרצון העמוק של הישראלים בצריכה של תרבות גבוהה ונגישה.

אפשר לומר שהזרימה למוזיאון חוברת לרנסנס יוצא הדופן של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון, של המספר הבלתי נתפס של ספרים חדשים היוצאים מדי שנה בישראל, של מאות אלפי האנשים המגיעים לאולמות העתיקים בעכו ולעשרות פסטיבלים אחרים.

ואפשר לומר, וצריך לומר שהתרבות היא סוד קיומנו וטעם קיומנו כאן, וכבני אדם בכלל. צבא חזק ומרתיע הינו הכרחי לקיום, אבל אינו תכלית הקיום כאן. כלכלה בריאה ודינמית היא תנאי הכרחי לקיומנו.

טעם הקיום נמצא במקומות האלה, שהמדינה כמעט אינה משקיעה בהם, אבל בהם מתגלגלת המורשת האנושית בכלל, והיהודיתישראלית, מדור לדור: הספר והשיר היצירה המוזיקלית והזמר העממי, ההצגה והסרט, התמונה והפסל, המחשבה והמדע, והחתנים הבאים של פרס נובל, באשר הם.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

רוביק רוזנטל

צילום: .

מתמודד אובססיבי בזירה הלשונית. חובק 15 ספרים, מילון סלנג מקיף, כתב עת, פרס סוקולוב, חמישה בנים ומכונית

לכל הטורים של רוביק רוזנטל

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים