יש לנו על מי להישען?
העיתוי ועצם הצדקתו של המבצע הם שאלות לאומיות, שמצווה על כל ישראלי להרהר בהן. הרבה יותר מסוכן להניח ש"אלה למעלה יודעים מה הם עושים", גישה שגרמה לנו לכוויות קשות בעבר
אין בדיון הזה שום הסגרה של סוד ואפילו לא הצפה אל פני השטח של משהו שלא היה שם. לא מדובר בכור בעיראק ב-1981 או בפרסומים הזרים המוכרים על דיר א-זור שבסוריה ב-2007; פרויקט הגרעין האיראני והדרכים לעצור אותו נמצאים בדיון תקשורתי-ציבורי כבר 15 שנים לפחות, והאופציה שישראל תפעל בכוח צבאי היא מובנת מאליה, לאור עברה המוכח והמשוער.
כל ראש ממשלה, שר ביטחון או רמטכ"ל שהיה בתפקיד בשנים האלה אמר ש"אנחנו לא מורידים שום אופציה מהשולחן". האיראנים לא לומדים על האפשרות הזו מכותרת בעיתון.
נשארו הפרטים האופרטיביים, שמהם איש אינו מפרסם דבר ואני בספק אם מישהו יודע (חוץ מההנחה שהכוח התוקף לא יגיע לאיראן ברגל או על גבי סוסים), ושאלת העיתוי. לא מדובר בשעה המדויקת של מבצע זה או אחר. גם אם מישהו מאיתנו ידע על כך, הוא לא ינסה לפרסם, והצנזורה לא תיתן.
העיתוי במובנו הרחב ועצם הצדקתו של המבצע הם שאלות לאומיות, שמצווה על כל ישראלי להרהר בהן. הרבה יותר מסוכן להניח ש"אלה למעלה יודעים מה הם עושים", גישה שגרמה לנו כוויות בעבר.
רק דוגמה אחת: שווה לחזור שוב על התהייה, איך מחזיקים תומכי התקיפה בדעתם באותה מידה של ביטחון בתנאי המזרח התיכון הנוכחי, שהשתנו לחלוטין. האם ההנחה הריאלית, שלפיה אי אפשר עוד לקחת כמובנת מאליה את תגובתן של מצרים וירדן לתקיפה כזו, לאחר הטלטלות שחלו ומתחוללות בהן, איננה רלוונטית? האם בנזקה הצפוי של התקיפה לא צריך לחשב גם את הסיכוי שהסכמי השלום עם שתי המדינות האלה יעלו בעשן המפעל בנתנז?
בשבוע שעבר צוטט כאן קצין מודיעין בכיר, שדיבר על מה שבעיניו הוא השפעתה העיקרית של הטלטלה האזורית: אי אפשר עוד לבודד סכסוכים ולסמוך על כך שאנחנו
וזו רק שאלה אחת לגבי השלכה אחת של עצם התקיפה ועיתויה. האם ישראלי סביר אינו יכול לקיים עליה דיון רציני, כשעל הפרק החלטה שלכאן או לכאן עלולה להשפיע השפעה מכרעת על עתיד המדינה? האם הוא לא חייב לקיים דיון כזה? האם מותר לו לסמוך על שרי הקבינט או השמינייה, שאומרים זה על זה דברים חמורים ומטילים ספק בשיקול הדעת הבסיסי של חבריהם לפורום?
קשה מאוד לעשות סדר במהומה התקשורתית של השבוע. עניין התקיפה באיראן רוחש בתקשורת כבר זמן מה, ואני וכמה מעמיתיי התייחסנו אליו לא מעט. הסיבה לעיסוק הייתה רמזים מכיוונים שונים שיש במה לעסוק. אבל מה שהפך אותו למחול שדים היה מיקומו (ולאו דווקא תוכנו) של טור שכתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שהפך לכותרת הראשית של יום שישי ולווה בפולו-אפ מאסיבי בהמשך השבוע. השאלה למה עכשיו.
צריך להוסיף לכך כמה נתונים אובייקטיביים: תקיפה באיראן אינה יכולה לצאת לדרך בהחלטה של ראש הממשלה ושר הביטחון, ואפילו לא בהחלטה של "השמינייה", שאינה אלא גוף לדיון. היא מצריכה לפחות החלטת קבינט, יש האומרים ממשלה.
בחדר ינכחו וידברו ראשי הזרועות הרלוונטיות. אנחנו יודעים, מציטוט ומפי השמועה, מה אמרו קודמיהם, אשכנזי בצבא ודגן במוסד ודיסקין בשב"כ וידלין באמ"ן. מעולם לא הורה ראש ממשלה על פעולה בסדר גודל כזה בניגוד לדעתם המפורשת של כל אנשי המקצוע. עד כמה שאנחנו יודעים, לא היה בשבועות האחרונים דיון כזה.
לכך צריך להוסיף את העמדה האמריקאית, כפי שאפשר לשפוט אותה מהתבטאויות פומביות, כמו זו של שר ההגנה ליאון פאנטה בביקורו בארץ, ואת העובדה שישראלים רבים אינם מכירים או שוכחים, שאתר הצנטריפוגות בנתנז, האתר האיראני המרכזי בכל מה שנוגע לאפשרות פיתוח של פצצה גרעינית, נמצא בפיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א); כדי להעשיר אורניום לדרגה המקרבת אותם לפצצה, האיראנים יצטרכו להעביר את מה שהעשירו שם למקום אחר, נאמר האתר בקום - דבר שלא יחמוק מעיני המשקיפים, או לגרש אותם, דבר שיוודע בעולם כולו.
ה"קאזוס בלי" המוצהר הזה גם הוא טרם קרה. מסיבה זו ואחרות הלגיטימציה בעולם להתקפה ישראלית באיראן היא מינימלית.
אם כך, למה הרעש? שתי התאוריות הנפוצות ביותר השבוע נגעו להפעלת לחץ: האחת, הנסמכת גם על הערכות לגבי תוכנו של דוח סבא"א בעניין איראן שיתפרסם השבוע, גורסת שהאיתותים על פעולה ישראלית נועדו לחזק עוד יותר את המגמה הלוחמנית בוושינגטון נגד איראן, במיוחד לאחר חשיפתו של הניסיון להתנקש בשגריר סעודיה בארצות הברית.
לפי החשיבה הזו, עמדת "תחזיקו אותי" ישראלית תדחף את ארצות הברית ובעלות בריתה לסנקציות ואכיפה חמורות יותר, ובעיקר להזזתן של מדינות המתנגדות מסורתית לתקיפות כלפי איראן כמו רוסיה או סין.
התאוריה השנייה זדונית יותר: לפיה, פניהם של תומכי התקיפה לנקודת ההחלטה. כל קריאת "זאב" עכשווית והוצאת קיטור מצד המתנגדים תחליש אותם כשתגיע ההכרעה האמיתית, אחרי שחלפו עוד חודשים והפרויקט האיראני לא נעצר. לכן טוב להם שיהיה עכשיו רעש, שיפחית את האפקטיביות של ההתנגדות ברגע האמיתי.
אני לא יודע את התשובה. אבל אני יודע שפאנטה נבהל מספיק כדי לחוש לישראל ולהצהיר בפומבי הצהרה, שלפיה פעולה נגד איראן חייבת להיות מתואמת עם הקהילה הבינלאומית (ולא רק עם ארצות הברית).
אני יודע שאת ההדלפות בלונדון השבוע, שעל פיהן בריטניה מתכוננת לאפשרות של תקיפה אמריקאית, אפשר לפרש כאיתות לישראל שהעולם מתכונן גם לפעולה צבאית, ולכן היא רק תזיק אם תיקח אותה על עצמה. אם מדובר בלוחמה פסיכולוגית מצדנו, היא עובדת, אבל לא ברור אם על האנשים הנכונים.
מתנגדי התקיפה בתנאים הנוכחיים מדברים עליה כעל בכייה לדורות: תגובה בכמה חזיתות שתעלה בקורבנות רבים, התערערות הסדר האזורי, נקמה איראנית במשך שנים, לגיטימציה לאיראן להתחיל תוכנית גרעינית צבאית והפעם בגלוי, וכל זה בהישג שמשמעותו דלה.
אפשר להתווכח איתם; אבל עצם הסיכון שהם מעלים הוא מספיק כדי שכל אחד מאיתנו יחשוב ויביע דעה, בלי להיכנס לפרטים הסודיים, והלא ממש חשובים, של המבצע עצמו.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם