הפוך, טרכטנברג, הפוך
הפתרון לבעיית החינוך בגיל הרך היא לא להאריך את שעות המסגרות של הילדים, אלא לקצר את שעות העבודה של ההורים
ואכן, ועדת טרכטנברג הבינה כי המצב הוא בלתי אפשרי, ויישום המלצותיה במלואן ישפר לאין ערוך את חיי ההורים בישראל. אך למרבה הצער הפתרון שהנחה את חברי הוועדה בבואם לגשר על הפער בין הזמן שהורה צריך להיות בעבודה לזמן שילד צריך מישהו שיטפל בו היא על ידי מימון מסגרת לילדים: חינוך חינם מגיל 3, סבסוד צהרונים עד השעה 16:00 וכדומה. אך הפתרון, פרופ' טרכטנברג, הפתרון צריך להיות הפוך.
שוק העבודה כמו שהוא היום לא מאפשר להורים לגדל את ילדיהם בעצמם. הוא מאלץ אותם לתת את הילדים למישהו אחר שיטפל בהם במקומם, כדי שהם יוכלו לצאת לעבוד. הורים נמצאים עם ילדיהם שעות בודדות ביום, כשאת מרבית הטיפול בילד עושה הגננת/המורה/המטפלת בצהרון.
גננת לא יכולה להחליף הורה
והתוצאה עגומה. כי ילדים – ועל אחת וכמה תינוקות - צריכים להיות עם אמא ואבא שלהם. כי גננת שמטפלת ב-20 ילדים לא יכולה להחליף הורה. גדל כאן דור (כבר כמה דורות בעצם) של ילדים שאף אחד לא מחנך אותם. כי בארבע שעות אחרי צהריים אי אפשר לתת לילד מה שהוא באמת צריך.
כשהורה נמצא עם ילדיו מ-16:00 (במקרה הטוב) אין לו כוח ואין לו חשק ובעיקר אין לו זמן לחנך את הילד שלו. וככה, למרבה הצער, נראים הילדים שלנו. בגללנו, כמובן, כי לא היה לנו זמן אליהם. כי היינו בעבודה.
לכן מסקנות ועדת
טרכטנברג היו צריכות להיות הפוכות – לא להתאים את שעות המסגרות של הילדים לשעות העבודה של ההורים אלא להתאים את שעות העבודה של ההורים לאלו של הילדים. להאריך את חופשת הלידה בתשלום (לאמא וגם לאבא), לקצר את שעות העבודה להורים, לסבסד את השהייה של הילדים בבית ולא את השהייה שלהם במעונות.
תנו לנו לגדל את ילדינו. כי אף אחד לא יכול לעשות את זה במקומנו. לטווח הרחוק שוק העבודה רק ירוויח, כשילדינו יהפכו לאנשים הגונים יותר, ערכיים יותר ומוסריים יותר. פשוט כי היה להם אמא ואבא.