עדיף גרושה מרווקה
הוא מסדר את הכוס מתחת לרגל בידיים רועדות. אחר כך הוא נשען עליי עם יד אחת, מושך לי בשמלה, כמעט מועד. חרגול, הוא פשוט חרגול. אני לא מאמינה. אין רגע שאפשר ממש לסמוך עליו שלא יפשל. היא נשברה. אבא בוכה. כבר שנים לא ראיתי אותו בוכה. ואני בוכה. זאת לא הזיעה. אני בוכה. אוי אלוהים. יהיו לי ילדים מכוערים
וכל המחשבות האלה לא במקומן, לא ביום כזה חגיגי. ועם זאת, האור בוהק כל כך, האיפור נוטף ממני. הלחיים.. אני מרגישה סומק מביך, אני רוצה לקחת את היד ולהעביר אותה בבת אחת על הפנים, רק לצמצם מעט את הגירוד המטריף הזה. למה באמצע אוגוסט? למה חייבים כולנו לעשות את זה באמצע אוגוסט? הוא הציע לי באפריל וכבר אני כאן. באמצע החודש החם בעולם. והעיניים שורפות, אני מחזיקה אותן חזק, לרגע עוצמת, אולי אני חולמת, ופוקחת שוב.
שיורידו ממני את האור הזה. הוא בכלל לא היה בתכנון. אור לבן מעוור. אני אתבע את הצוות המטומטם הזה. אידיוטים שמתרוצצים סביבנו כל היום. אמרתי לו, "שיתוף פעולה מינימלי!". מה שיצא בסוף זה מערבולת של תכנונים ולחצים. ועבור מה? עבור רגע השקט הזה, שמסמן לי היטב את המעבר בין שני העולמות? והוא עומד לידי בחליפה שאבא שלו תכנן לו אצל התופר הנחשב ביותר בסינגפור. שם הוא מנהל את העסקים המפוקפקים שלו. הוא רזה ממש. אני מגיעה לו לכתפיים. כמה הייתי רוצה שדווקא היום, לפחות, נביט זה על זו בגובה העיניים. אבל זה חלק מהעסקה.
מטומטמת אחת, מעניין מאיזה צד, בטח שלו, יש לה אף גדול. עומדת מולי, על השטיח האדום, סתומה, זוזי משם. והחיוך, אני חייבת להמשיך לחייך, אני מקווה שרואים את החיוך, אני מרגישה רעד מטורף בשפתיים ומעליהן, ממש קרוב לאף, הכל רועד. שיפסיק כבר.
את הזר אני מחזיקה חזק, אני מרגישה שהוא פוצע אותי. אבל התחושה של הכאב כבר הולכת ממני. אני אהדק את האצבעות עליו, אני אתרכז בכאב הקטן הזה. אמא נראית שם למעלה, עם השמלה הנוצצת שלה. הלוואי והם שניהם לא היו כאן. אם כבר, הייתי רוצה רק את החברים. שיט, הנשיקות של אחר כך.
אין לי כוח לכל זה. שייגמר כבר. לפחות שלושים אלף שקל אנחנו נוציא מהאנשים שבאו. אני לא רוצה ירח דבש במקסיקו. אני מוותרת. אני רוצה לסגור את הכסף הזה לעצמי. עם הסכם הממון שעשינו... לכי תדעי מה יהיה. והוא, התולעת הזה, אני לא מאמינה שאני קראתי לו תולעת ביום הזה. אבל ככה הוא נראה עכשיו, גם השפתיים שלו רועדות. הוא בכלל רועד כמו איזה חרגול שנתלה בכוחו האחרון על מנורה.
איזה דפקט הוא נראה בחליפה הזאת. הוא אוחז לי ביד פתאום. מה אתה רוצה? לא סגרנו בלי ידיים היום? אז אני לוקחת אותה ממנו. החלטנו להיות מקוריים, להניח קצת לידיים, להיות פתוחים להצעות אהבה של הקהל. אבל אני רואה שזה לא ממש עובד.
כולם נראים כל כך עייפים, יודעים מה צפוי להם. עוד טקס. חלקם עומדים ממש קרוב למוטות העץ הצבועים סגול, חלום ילדות שהצלחתי להגשים. וחלק מהאנשים יושבים על הכיסאות שטרחנו עליהם לשווא. כל כך הרבה כיסאות, עבור מי? עומדים חסרי מנוחה. שיעזבו אותי לנפשי.
אוי אלוהים, תעשה שזה ייגמר, אני לא עומדת בזה. אני מזיעה לגמרי. אני מקווה שלא שמים לב. פדיחה, כלה שמזיעה ביום החתונה שלה. ואיך אני ארקוד בלחות הזאת? אבל רק להגיע לריקודים כבר. והנה, תירגעי. אנחנו כבר עם ההורים. אני מביטה לאמא חזק בעיניים. היא כל כך מאושרת. מהרגע הראשון שראתה אותו היא אמרה לי: "אני יודעת, הוא בשבילך מותק. אני רואה חתונה". ואני האמנתי לה. כי איך אפשר לא להאמין? במיוחד כשכל החברות כבר התחתנו. נשארתי אחרונה ברשימה. עד לפני כמה חודשים
הוא מרים לי את ההינומה. הרבי המטורף הזה אומר דברים שאין לי מושג מה לי ולהם. על מה הוא מקשקש? שיסיים כבר עם הברכות המטופשות. אני שותה מהיין. מרגישה כמו ילדה קטנה בגן. אולי אני אשפוך אותו. אבל הוא לא נשפך. אני מעבירה אותו לאמא שלו. היא מאושרת עם שמלת הפייטים המכוערים שלה. ביקשתי שלא יתלבשו כמו חבורת פרחים ופרחות משנות השמונים. הם לא הקשיבו לי. לא מגיע לי קצת כבוד ביום החתונה שלי? ביום החשוב ביותר בחיי....? אוי לא. דווקא עכשיו, אני רואה כמה הוא לא יפה. הוא לא יפה. זה לא יעזור. הוא לא יפה. יהיו לי ילדים לא יפים. טוב נו, הרבה זוגות מתגרשים. עדיף להיות גרושה מרווקה. אני חושבת שרווקה זה שם גנאי הרבה פחות מכובד. הוא אוחז לי ביד, אומר משהו עם ירושלים... כן, הוא קנה בכספו שלו... לא, אל תמכור אותי.
חשבתי שאת הכתובה השארנו כבר מאחור, בחדר החשוך שם, לפני החופה... והוא משחיל את הטבעת. קונפטי נזרק לי על הראש. שוב, לפני התכנון. אני רואה אותו כפול. הוא שובר את הכוס. לא, הוא לא מצליח, פעם נוספת. הוא לא מצליח. "מה זה כוס הזאתי? עין רעה רוצים לעשות פה", הרבי מצחקק על חשבוננו.
הוא מסדר את הכוס מתחת לרגל בידיים רועדות. אחר כך הוא נשען עליי עם יד אחת, מושך לי בשמלה, כמעט מועד. חרגול, הוא פשוט חרגול. אני לא מאמינה. אין רגע שאפשר ממש לסמוך עליו שלא יפשל. היא נשברה. כולם מוחאים כפיים. כולם מחייכים. רומסים אותי. אמא בוכה. אבא בוכה. כבר שנים לא ראיתי אותו בוכה. ואני בוכה. זאת לא הזיעה. אני בוכה. אוי אלוהים. יהיו לי ילדים מכוערים. אלוהים תעזור לי. אני רוצה רק מיטה. אולי באמת עדיף להיות גרושה מרווקה.
***
אוה, כמה שהיא יפה. אני לא מאמין שזכיתי בדבר הזה. אני כן מאמין. אני מוצלח אחרי הכל, אבל לא מאמין שזה הגיע, הרגע הזה. השפתיים שלי רועדות. אני מתרגש, זה בסדר, תרגיע מושון, הכל יהיה בסדר. כל החתנים ככה ביום חתונתם. והיא דווקא נראית שלווה. הנה, חלומה מתגשם. אמרה לי לא רוצה יותר מדי ותראה מה קרה בסוף. הן כולן רוצות את זה בגדול. כמה אנשים, אני לא מכיר פה אף אחד.
חבל,רציתי שכל היחידה תבוא. יפהפייה כזאת לא רואים כל יום. אנחנו מתקדמים לאט מדי, אני לוקח לה את היד, אני רוצה סימן, שהכל עובד כמתוכנן. היא מעיפה לי את היד. בטח, היא עסוקה מדי באושר של עצמה היום. החתונה גם ככה שייכת לכלות. לאף אחד לא איכפת מהחתן. גם אם החליפה המהממת שלו היא מסינגפור.
אבא ואמא שם, עומדים ומחכים לנו. הנה, עוד כמה צעדים אני מגיע אמא. סוף-סוף היא גאה בי. גם לה יש שמלה של בת. לכולן פה אותן שמלות. הכתובה, איך יכולתי לשכוח לומר לרב שישאיר אותה בחדר ולא יקריא אותה פה? היא תהרוג אותי. היא ממש תהרוג אותי. "אתה לא תקנה אותי לפני כולם", היא הודיעה לי. מזל שעשיתי הסכם ממון. בכלל, מזל שאני עורך דין. יפהפייה, אבל דווקא משכמותה צריך לחשוש. הוא הורס אותי עם כל הברכות ,היא מסתכלת עליי, נראית רגועה כאילו היא שטה לה בסירה בים. איך לעזאזל היא יכולה להיראות כל כך רגועה רגע לפני שאני שובר את הכוס. היין, יא דפוק.. למי אני נותן את היין?
אה, ההינומה. אני מרים, היא שותה ומעבירה לאמא שלי. איזה פייטים דפקה זאתי. לא זוכר שראיתי אותה פעם כל כך יפה. הן בטוח יסתדרו. אני בטוח בזה. הכתובה 500 אלף דולר. טוב, לפחות מדובר פה בסכום רציני. גם לא נראה שהיא התעצבנה, היא חולמת עכשיו כמו ילדה קטנה. כל כך מאושרת, שזה באמת לא משנה לה. כתובה או לא כתובה. אוי לא, הכוס. היא לא נשברת, היא שוב לא נשברת.
אני אתפוס אותה. אסובב אותה ככה, אופס, אני עוד שנייה אפול, מזל שהשמלה שלה רחבה. אף אחד לא רואה, נראה לי שהיא אפילו לא הרגישה. טוב, היא נשברה, מזל טוב. היא בוכה, היא בוכה והבכי הזה כולו מוקדש לי. היא בוכה מאושר. אני לא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם